מדי פעם קורה ואני יוצא אל העבודה רק בשעות הבוקר המאוחרות. דבר זה מאפשר לי לראות את השכונה באור ובקצב שונים מזה שאני מורגל לראות ביום-יום. אחד מאותם דברים בהם אני נתקל, בבקרים מאוחרים שכאלה, הם זוג קשיש היושבים תמיד על אותו ספסל בקרן הרחוב שבו אני מתגורר. בני הזוג נראים לי תמיד עסוקים בהתבוננות על המתרחש סביבם ועל האנשים החולפים על פניהם, אולם לא פחות מכך הם נראים שהם עסוקים גם בשיחה ערנית. השיחה שלהם, נראית כאילו החלה לפני שישים שנה. מתואמים לפי הקצב של השני, זה מקשיב והאחר עונה. וכשאני מסתכל עליהם אני מרגיש איך אני מתמלא בחמימות אולם לא פחות מכל גם בחרדה.
החרדה היא לזקנה שלי-עצמי, שאמנם עדיין אינה בפתח, אולם בכל זאת היא מתקרבת מידי יום. החרדה היא מאובדן היכולת לעבוד, חוסר היכולת לנהל את החיים בקצב הרצוי, שינויים שהגוף יאלץ אותי להתמודד איתם. הפחד הוא גם מהאפשרות שלא אהיה מסוגל לטפל בעצמי, מה שיהפוך אותי לתלותי בילדי. אודה ואתוודה כי לפני עשר שנים לא היו לי בכלל מחשבות שכאלה. הזקנה נראתה לי כעניין שלא שייך או קשור אלי בשום אופן. אלא שהשנים עוברות, וככל שאני רואה את הסביבה שלי מתבגרת ומתמודדת עם ההתקדמות בגיל, אני מבין כי אינני יכול להמשיך ולהתכחש לכך ש"גם לי זה יקרה".
ומאידך ישנה החמימות. היא באה מתוך האושר שהזוג הקשישים הללו מקרינים כלפי חוץ. על אף השנים, הם עדיין ביחד ויש להם אחד את השני. הם לא רק נשענים האחד על השני, אלא ממש נהנים האחד מחברתו של האחר. אחרי שישים שנה אם לא יותר, נראה שעדיין יש להם על מה לדבר. על תמונה שכזאת בהחלט אפשר לומר: "הלוואי עלי."
התבוננות זו היא פתיח לכל ההתמודדות הלא-פשוטה עם נושא הזדקנות הורים. אנשים בשנות השלושים והארבעים עסוקים בעיקר בבניית קריירה, בגידול והרחבת המשפחה ומכאן שרוב הכוחות ותשומת הלב מוקדשים למטרות אלו. יחד עם זאת, עם התקדמות השנים לילדים (שלפעמים הם כבר סבים בעצמם) מתברר כי יש להם תפקיד נוסף של טיפול בהוריהם. טיפול שכזה יכול לכלול הקדשת זמן להסעה לקניות, פגישות ולרופאים, אולם לעיתים הוא כולל גם מצב שבו הילדים נדרשים לקחת אחריות ולקבל החלטות עבור ההורים או לנהל את ענייניהם הכספיים. מדובר בשינוי משמעותי שבו הילדים הופכים ממטופלים למטפלים. היפוך תפקידים זה אמור להיעשות ברצון, באהבה ומתוך תחושה של כבוד והכרת הטוב. זהו מבחן למערכת היחסים ששררה בין הורים לילדים. מערכות יחסים תקינות מאפשרות מעבר קל יותר לילדים ובני זוגם כשהם נדרשים לטפל בהורים קשישים. קל לטפל בהורים מתוך אהבה, מסירות ותחושה של הכרת הטוב. מאידך, ילדים שלא מרגישים שנחסך מהם, ושהם קבלו מההורים את מה שהיו זקוקים לו, ישיבו להוריהם ללא צרות עין ובנפש חפצה.
אולם קשה עוד יותר הוא המצב בו הילדים עדים בזמן אמת להתדרדרות הקוגניטיבית והנפשית במצבם של ההורים. מדובר בתהליכים שבתחילה קיימת נטייה להתכחש להם ולא לפרש אותם נכון. במצב שכזה ההורים למעשה חדלים מלהיות למרות היותם עדיין בחיים. התסכול הכרוך בניהול שיחה עם אדם המתקשה לזכור מה נאמר לפני דקה, המבוכה שמשתררת כשהורה מתקשה לזכור אף את שמות ילדיו, הם קשים ביותר. אלו מחדדים את ההכרה עד כמה החיים קצובים, והכרה מפחידה זו היא גם בלתי נמנעת.
מכאן ששלוותם של הזוג על הספסל מעוררת כמיהה להורים מאריכי ימים הנהנים לא רק מישיבה פשוטה של בוקר על ספסל, כי אם גם האחד מהשני. אמנם קיים פחד מהזדקנות, על כל הקשיים המתלווים לה, אולם, אם כבר נגזר עלינו להזדקן הרי שעדיף לעשות זאת בשיחה עם בן הזוג על ספסל. אשרינו ודיינו בכך.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה.
.
