כבר מימי הגן מוכר לנו המדרש המתאר את בחירת הר סיני להר עליו ניתנה התורה. כאשר הקב"ה ביקש לתת לבני ישראל את לוחות הברית, באו לפניו ההרים והפצירו בו שעליהם תינתן התורה. כל אחד מהם ניסה להסביר, מדוע דווקא הוא הראוי ביותר. אחד אחרי השני, הדגישו ההרים את מעלותיהם והדגישו את חשיבותם. בסופו של דבר, הקב"ה בחר בהר סיני לא משום שהיה הגבוה או הרחב מכולם, אלא משום, שלדברי המדרש, היה ההר העניו ביותר. אך יש לשאול מדוע הקב"ה בחר בהר סיני כדי לתת עליו את התורה? אם הוא חיפש מקום נמוך (עניו) היה יכול לתת אותה בעמק או במישור.
אי אפשר להוכיח מכאן שבאדם צריכה להיות מעט גבהות לב ולא רק שפלות וענווה שהרי הרמב"ם (הלכות דעות ב, ג) כתב: "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר–והוא גובה הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאוד". במישור אין כל מיוחדות שיהיה עניו, שהרי אין לו במה להתגאות. הקב"ה חיפש הר שיהיה בכל זאת עניו. הקב"ה איננו מחפש אדם שאין לו מעלות, אלא מחפש אדם שיש לו מעלות ובכל זאת שומר על ענוותנותו ואיננו מתגאה. העניין הזה קשור למידות רבות ולא רק לענווה. למשל במדינת ישראל היום רבים מייחסים לעצמם את תכונת הסובלנות והפתיחות. ברם מי שטוען על עצמו שהוא כזה אך לו לעצמו אין כלל עמדה שונה, אזי היא איננה ראויה לכל ציון. אין כל עניין וייחוד להיות סובלן ופתוח כאשר אין לך עצמך כל עמדה אחרת. כך גם בענווה. אין כל ערך בענווה אם אין לאדם במה להתגאות. אין כל משמעות בענווה של אדם חסר מעלות (כליל החסרונות).
בהקשר הזה נכון להזכיר את הסיפור שקשור לפתגם המוכר "שמי שבורח מהכבוד, הכבוד רודף אחריו". יהודי הגיע לר' מנדל מקוצק והתלונן לפניו על כך שהוא בורח מן הכבוד ובכל זאת הכבוד איננו רודף אחריו. ר' מנדל ענה לו שכנראה כאשר הוא בורח, הוא מביט לאחור על מנת לוודא שהכבוד אכן רודף אחריו. המסקנה הנגזרת מהסיפור הזה היא שהבריחה מן הכבוד איננה המעלה העליונה. עליונה ממנה היא ההרגשה שכלל אין ממה לברוח. האדם צריך להכיר היטב את מעמדו, יתרונותיו וחוכמתו, גם לעומת האחרים שסביבו. כל זה הוא ברמת העובדות, ואם אינו מכיר בכך, אינו אלא שוטה. האדם מצווה לא להחשיב את הדברים האלה כמיוחדים שבגללם מגיע לו כבוד. כלומר מה שצריכה להיעלם היא ההערכה שלו את מעלותיו ולא עצם ההכרה בהן. נקודה זו גם קשורה למידות אחרות. עני הוא מי שמרגיש עצמו עני. כמו שעשיר הוא השמח בחלקו ולאו דווקא בעל נכסים, כך העני הוא מי שמרגיש בחוסר, ולאו דווקא מי שיש לו באמת חוסר. אני בטוח שכל אחד מהקוראים דף זה מכירים דוגמאות רבות מהחיים להבחנה זו. יש משפחות שמצבן האובייקטיבי אינו טוב יותר ממשפחות מצוקה, ובכל זאת אינן מוגדרות ככאלו. ואין המקום כאן להרחיב בנושא ארוך ומורכב זה.
בעקבות מה שכתבנו עד כאן אנו יכולים להבין את ר' יוסף בגמרא סוטה מט, ב: "משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא. אמר ליה ר' יוסף לתנא לא תיתני ענווה דאיכא אנא [=אמר ר' יוסי למי שאמר משפט זה אל תאמר אותו יותר כי יש אותי]". ר' יוסף הכיר היטב את מעלותיו, ובכל זאת לא החזיק טובה לעצמו. לר' יוסף לא מפריע כלל בדיון על מידת הענווה להצביע על כך שהוא מצוין במידה זו. האמירה שלו היא עובדתית ומוסרית ולא גאוותנית. רוב בני האדם לא היו אומרים משפט כזה מפני שהם מתביישים ולא מענווה גדולה.
נמצאנו למדים שיש שני שלבים בביסוס של דרישת האדם מעצמו לענווה: האחד, אם עדיין לא מיצה את כל יכולותיו וכישרונותיו, אין לו במה להתגאות. השני, גם אם מוצו כמה מכישרונותיו, זוהי חובה טבעית שהוא חייב לעולם ולעצמו.
כותב המאמר: הרב דרור פיקסלר, הפקולטה להנדסה, ראש המכון לננו טכנולוגיה וחומרים מתקדמים, אוניברסיטת בר-אילן
