הרכבת הישירה של שש וחצי בערב מת"א לחיפה, היא רכבת עמוסה בד"כ, וביום שלישי לפני שבועיים, המילה "עמוסה" הפכה לאנדרסטייטמנט חיוור. ע"פ כמה סיפורים ששמעתי מיוצאי הודו, אני מניח שכך פחות או יותר נראות הרכבות ההודיות.
עליתי על הרכבת בתחנת האוניברסיטה בת"א, ובעודי מהרהר בשאלה על מה בדיוק אני משלם 26 שקלים דמי נסיעה, מצאתי מקום שבתנאים הנוכחים יכול להיחשב מניח את הדעת: על מדרגה סמוכה לדלת הקרון. כמה דקות מאוחר יותר, כשאני אפילו בתנוחה סבירה והאוזניות של נגן המוסיקה כבר מצאו את דרכן אל תעלות השמע, הוא הופיע. סרן צעיר, עם כיפה סרוגה וזיפים, שבתנועות ידיים וחיוך רחב רמז לי לשלוף את האוזניות ממקומן. "יש ערבית בקרון האחרון בעוד 3 דקות", אמר והוסיף: "אתה בא?". האמת היא ששמעתי פעם על התופעה של תפילה ברכבת. אפילו קראתי איפשהוא שיש רכבת מבית שמש לת"א שקיים בה מניין קבוע לשחרית הכולל קריאת התורה בשני וחמישי. אבל להיות חלק ממשהו כזה בפועל? בספונטאנית שכזאת ועוד בקרון האחרון? רק המחשבה על ה"טיול" לאורך רכבת חד- קומתית (ארוכה- ארוכה) עמוסת נוסעים תוך כדי נסיעה, הוציאה מהסיפור את מעט החשק שאולי היה בו. וחוצמזה, איפה הוא יארגן שם מניין כשברכבת אין מקום לזבוב? ומה לגבי החילונים שבקרון? ומי בכלל ערב שבאמת יהיה מניין? ואולי אני הפראייר היחיד?
"זה לא בשבילי", שמעתי את עצמי בתוך הראש קובע בהחלטיות, ובמקביל קמתי והתחלתי ללכת לכיוון הקרון האחרון, כי בכל זאת – לא נעים, אתם יודעים…
לא זכור לי מתי הפעם האחרונה שבה נאלצתי לומר כ"כ הרבה פעמים את המילים "סליחה" ו"תודה" ברצף. לעבור רכבת שלמה עמוסה באנשים היושבים לעיתים גם על רצפת הקרונות, היא ללא ספק תרגיל בעבודת המידות. מדי פעם העפתי מבט אחורה לראות אם באים נוסעים נוספים אחרי. כשהקצין דבר איתי היינו בהרצליה, ואני תוך כדי חתירה ליעד, הבחנתי מבעד לחלונות כבר בשלטי התחנה בנתניה, והקרון האחרון עדיין ממני והלאה.
חשבתי עליו קצת, על הסרן הזה שבגללו אני מטייל עכשיו ברכבת. מה מביא אותו לעשות את זה? הרי הוא יצטרך לעשות את הדרך לאורך הרכבת לפחות פעמיים (פעם בכדי לכנוס אנשים ופעם בכדי להגיע לתפילה). ומה לגבי המבוכה? איך הוא לא מתפדח מכל הסיטואציה? מאיפה מגיעה מסירות נפש שכזאת לתפילת ערבית במניין? הוא בטח אומר 'קדיש' חשבתי לעצמי. אולי הוא משרת בקריה וכשהוא מגיע בכל יום הביתה אין לו כבר מניין וזאת האופציה היחידה שיש לו? מהר מאוד עברתי להשוואות: האם אני הייתי מסוגל לעשות את אותו דבר? לאט לאט מצאתי את עצמי מתקלף מהרחמים העצמיים והביקורת ונכבש בהערכה לאיש הצעיר הזה שאינני מכירו כלל. בדרך לקרון הנכסף גם קיבלתי פרופורציות בנוגע לשאלה מהי "מסירות נפש". שני צעירים חילונים לבושים בשארוולים וחולצות פשתן, עברו בין הנוסעים וחילקו חוברות העוסקות בסיינטולוגיה ובעוד איזה סוג של עבודה זרה במסווה של ניו-אייג'. בקרון שלפני אחרון, עמד במעבר גברתן רחב גוף שהחזיק בידו קופסת קרטון עמוסה בכעכים עם זעתר וביצים קשות, ולפי הדרישה נראה שהוא עשה קופה לא רעה ברכבת. "סיינטולוגיה ובייגעלך אפשר להציע לך ברכבת, וערבית לא?", חשבתי לעצמי ואז הגעתי לקרון האחרון.
ברגע הראשון חשבתי שאני לבד, אבל אז הם החלו להגיע: עוד אחד ועוד אחד. התרכזנו במעבר הצר שבין שני קרונות, והחזן (לא הקצין, שבכלל לא אמר קדיש) החל את התפילה בספונטאניות. אני מניתי סביבי יותר מ-20 איש בתפילה המוזרה הזאת שקשה לי מאוד לתאר אותה. הייתה אחת הפעמים הבודדות שבה חשתי שאני לא רוצה שהתפילה תגמר. כל התנאים לא היו אידיאלים. הקרונות רועדים ואין במה להיאחז. נסו פעם לכרוע ב"מודים" כשרכבת לוקחת סיבוב… מובטח לכם שתגלו כמה דברים חדשים על עצמכם ועל יכולותיו של הגוף האנושי. ולמרות כל אלה, אוסף האנשים סביבי העיד שכנראה שישנם קריטריונים מעבר לנוחות. אני כשלעצמי לא ויתרתי על הרבה, אולם נאמר והיה לי מקום ישיבה מסודר, האם הייתי מסוגל לוותר עליו לטובת מניין שכזה? המחשבות הללו גרמו לי לפנות לרבש"ע בברכת "שמע קולנו" ולבקש שיעיף מבט בחוסר ההיגיון שבסיטואציה. שיבחין בויתורים, בנכונות להתגבר על מכשולים, בושה ומבוכה וללכת נגד הזרם, במוכנות להקריב. שום דבר ממה שקרה שם בין שני הקרונות, בעשרים דקות של תפילה, יכול להימדד במונחים חומריים של זמן, מקום ונוחות. פתאום הבנתי את דרשת חז"ל הקובעת כי תפילה צריכה הכנה. מה בונה את התפילה אם לא המסירות והרצון להגיע אליה.
איתמר מור הוא עורך עלון "השבת"
