במהלך ימי החנוכה האחרונים, הייתה החברה הישראלית עדה להתגייסות של אנשים רבים למען החברה והנזקקים. החלו בכך גני הילדים ובתי הספר שהובילו מהלך עוד מלפני היציאה לחופשת החנוכה, והמשיכו בכך קהילות ומשפחות שהתארגנו במקומות שונים על מנת להביא אוכל חם, סופגניות וכדומה לנצרכים ולתושבים בקווי העימות.
אני חייב להודות ולהתוודות כי למרות הצורך שגם אני חש לעזור ולסייע, לא פעם אני חש חוסר נוחות מהמחשבה על הפגיעה שעלולה להיגרם לכבודם של אותם נזקקים. מעמד הנתינה עלול להיות גם מעמד מבייש למקבל. הוא פוגע בו כאדם. מקטלג אותו כנזקק. לחוויית הבושה הזו השלכות הרסניות. היא הופכת את המקבל לדמות פאסיבית שאינה מאמינה בכוחותיה. היא הופכת את האדם לחלש ולחסר אמונה בעצמו וביכולתו לשנות,לקום ולקחת אחריות על חייו.
כיצד מתמודדים עם הדיסוננס המתואר? ברור כשמש שראוי וצריך להיטיב עם הזולת, אולם נשאלת השאלה כיצד 'עושים זאת נכון'? כמדומה שפרשת השבוע שלנו מניחה את היסודות להתמודדות ראויה.
פרשת השבוע שלנו פותחת במפגש בין יוסף ואחיו לאחר שנים של ניתוק. מדובר במעמד מטלטל ומרגש, ונדמה שאין בנמצא מילים שיוכלו לתאר נכונה את סערת הנפש שחשו הנוכחים באותו מעמד. אנחנו רק יכולים לשאול את עצמנו ולדמיין כיצד הגיבו האחים. מה אמרו פניהם? תנועות גופם?
התורה מגלה לנו מעט מאוד לגבי מה שהתחולל שם בין יוסף והאחים, אולם היא מדגישה דבר אחד שהוא לכאורה חסר משמעות: התורה מספרת כי למעט יוסף ואחיו אף אדם לא היה נוכח באותו מעמד. "ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי, ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו. ויתן את קלו בבְכי, וישמעו מצרים וישמע בית פרעה (בראשית מה, א-ה).
מדוע ביקש יוסף " הוציאו כל איש מעלי"? ידוע פירושו של רש"י האומר כי יוסף ביקש שלא לבייש את אחיו. לכאורה עניין טריוויאלי, אולם מחשבה נוספת מגלה כי התורה בהדגשת העניין מניחה בפנינו יסוד מרכזי בתורת המוסר והמידות. על כל אדם לעשות מאמצים רבים כדי להימנע מפגיעה בחברו. אין לה מידה לבושה, ופגיעתה קשה מאוד שכן היא מערערת את יסודות האמון של המתבייש. הבושה עלולה להדיר אדם מן החברה, ומכאן גם נובעת החומרה הגדולה בה מתייחסים חז"ל לבושה ולהשלכותיה עד שקבעו בפרק ג' במסכת אבות כי "המלבין פני חברו אין לו חלק לעולם הבא". בעניין זה ידוע הסיפור המובא בספר חסידים (ס' י"ח) על כהן שעלה לדוכן ובמקום לומר "וישמרך" אמר "וישמידך", ופסלו החכם מלהמשיך ולעלות לדוכן וזאת על פי ההלכה הקובעת כי כהן שנמצא מחרף ומגדף פסול מלעלות לברכת כהנים. והנה אף על פי כן, נתגלו לאותו חכם בחלום והורו לו לאפשר לכהן להמשיך ולעלות כדי שלא יתבייש לעין כל.
בדומה לכך מצינו דברים דומים גם בנושא הצדקה בשו"ת המהר"י מינץ:"ועל דבר האורחים, חלילה וחס לתקן תקנה לבייש העני ולזלזלו… ולא אוכל להאריך, כי אין צריך עיון אפילו לעם הארץ גמור. וקצתי בחיי להזכיר ולהתעסק ולישא ולתן בטענות אלו".מלשונו של המהר"י מינץ מסתבר שסוגיית כבודם של עניים עמדה על הפרק זמן רב, וכי רבים פגעו בעניים אגב מעשיהם הטובים.
עמדה זו, מחייבת את כולנו, הפעילים בעמותות החסד, המבקשים לסייע לכל נזקק, לנהוג ביותר רגישות תוך שמירה על כבודם של הנצרכים.
לא רק סוגיית הנתינה מצריכה בירור מחודש, אלא גם האופן בו מוצג העוני קבל עם ועולם. כמידי שנה גם לקראת הפסח הקרוב מן הסתם ישובו המצלמות לחדור אל תוך מקררים בבתים של משפחות נזקקות. אמנם ברוב הפעמים פניהם של הנזקקים מטושטשים, אולם כבודם שלהם וכך גם כבודם של תושבי השכונה בה אותם אנשים גרים יהפוך למרמס.
דוגמא לכך (אמנם בנושא אחר) ראינו כולנו לפני כשבועיים כשבתקשורת הועלתה סוגיית מסגרת הלימוד של בנות מקהילת עולי אתיופיה שמנעו מהם מללמוד באחד מבתי הספר במרכז הארץ. צפיתי באחת ממהדורות החדשות שדיווחו על המקרה וראיתי כיצד על רקע קולם המרעים של הכתבים תרות המצלמות אחר פניהן של הבנות. שורות שורות של צלמים רצו אחריהן כשהבזקי המצלמות שלא פוסקים לרגע, מאלצות את הבנות היקרות הללו להתכופף בתוך המונית שהייתה אמורה להובילן הביתה בכדי שלא יזהו את פניהן. מאות אלפי אנשים צפו באותו ערב בארבע בנות כובשות את פניהן בבושה יתירה. לא די שנפגעו ושלא עשו כל רע לאיש, באה לאחר מכן התקשורת והשפילה את כבודן של הבנות הללו עוד יותר והכל באצטלה מצטדקת ומתחסדת.
אין ספק שכבודם של חלשים, אחרים ונזקקים, חייב לתפוס מקום מרכזי בחיינו הציבוריים. אסור שהקשיים הכרוכים בנתינה ובעזרה לזולת ירפו את ידינו, וזאת ניתן גם ללמוד מפסוקי הפרשה הפותחים במעשהו של יהודה, ראש וראשון לאלה הנוטלים על עצמם ערבות ואחריות. אולם הימצאותם של שני האירועים הללו תחת קורת גג של פרשה אחת, מצד אחד נטילת אחריות ומאידך שמירה על כבוד הבריות, מחייבת אותנו להעמיק ולחפש את האיזון שבין ערבות הדדית וסיוע לבין הקפדה על כבודו של האחר.
יוסף שמר על כבוד אחיו, ורואי שאנו נלך בדרכו. להשתדל להוסיף לא רק נתינה אלא גם כבוד נחפש את הדרך הראויה המדגישה את מקומו של הנזקק כאדם ולא רק כחוליה חלשה.
הרב שי פירון, ראש ישיבת ההסדר והישיבה התיכונית בפ"ת, ומרבני 'צהר'
