ימי החנוכה מאחורינו, וכמו בימי החשמונאים בהם עם שוך הקרבות נתבע עם ישראל למלחמה האמיתית: מלחמת התרבות, כך גם אנו ננצל את הפינות הבאות בכדי לעסוק באיסורי חכמים בתחום הכשרות הנובעים מהצורך להיאבק בתרבויות זרות ובשמירה על מסגרת לאומית. איסורים אלו קשורים בעיקר לתחום המוגדר בהלכה כבישולי נוכרים, פת נוכרי ויין שנגע בו נוכרי.
בפינתנו הפעם נעסוק בנושא בישולי נוכרים ובגדר המדויק של מונח זה. חכמים אסרו לאכול מאכל שבושל על ידי נוכרים. מקור האיסור בחשש שמה היתר אכילה יגרום להשתתפות בשמחותיהם של הנוכרים ובסופו של דבר לנישואי תערובת. (שולחן ערוך יורה דעה סימן קי"ג סעיף א).
כמובן שאיסור זה יוצא מתוך הנחה שהאוכל וכל מרכיביו כשרים וכי אין כל חשש לכל איסור אחר מן התורה, שכן אם ישנו חשש לעצם כשרות המאכל הרי שגם אם בישל אותו ישראל הריהו אסור בכל מקרה. יחד עם זאת, איסור זה נוהג אך ורק במאכלים שאי אפשר לאוכלם חיים (לא מבושלים), אולם מאכלים רגילים לאוכלם כמות שהם (לא מבושלים), אין בהם משום איסור בישולי נוכרים. כמו כן לא נכללו בגדר האיסור מאכלים שאינם עולים על שולחן מלכים, כלומר מאכלים פשוטים שאינם חגיגיים. (שם, סעיף ו)
כמו כן אם יהודי השתתף בהכנת התבשיל בצורה משמעותית כגון: הניח את הסיר על האש או הגיס (ערבב) את התבשיל שהנוכרי שם על האש, הרי שהתירו חכמים לאכול תבשיל זה כי במקרה שכזה ברור שאין חשש שישתתף בסעודת הנוכרי (שם סעיף ז'). אולם אם היהודי רק הדליק את האש בהתחלה והמשך הבישול נעשה ע"י נוכרי, נחלקו הפוסקים בדבר: יש שאסרו וכך פסק גם מרן המחבר בשולחן ערוך, ויש שהתירו וכך פסק הרמ"א בהגהותיו. מכאן שלמנהג הספרדים אסור לאכול תבשיל של נוכרים גם אם היהודי רק הדליק לצורך בישולו את האש ולמנהג האשכנזים מותר.
איסור זה נעשה אקטואלי בתקופה האחרונה שבה ניתן למצוא ברשתות השיווק מאכלים רבים, רובם תעשייתיים, המיובאים מחו"ל ושתהליך הכנתם מצריך בישול. הכוונה בעיקר לשימורים מסוגים שונים כמו דגים וקטניות שאין דרכם להיאכל חיים ללא בישול או כבישה. מכאן שהרבנות המפקחת המעניקה את ההכשר על המוצר צריכה למנות יהודי שיניח את התבשיל על גוף החימום, וזאת מלבד ההשגחה על כשרות מרכיבי המזון.
מכאן שיש גם משמעות לגופי הכשרות הפרטיים מחו"ל המעניקים את ההשגחה. חלק גדול מאותם גופי כשרות משרתים קהל אשכנזי הנוהג כדעת הרמ"א לקולא ומתיר בישולי נוכרים גם כאשר היהודי רק הדליק את האש. על כן על הספרדים הנוהגים כמרן המחבר צריכים לשים לב שעל המוצר אותו הם צורכים ישנו גם הכשר של הרבנות הראשית שמקפידה לתת הכשר רק למאכלים הכשרים לכל השיטות.
בעיה דומה קיימת גם בבתי מלון או בתי אוכל שרוב העובדים בהם אינם יהודים. לנוהגים כשיטת הבית יוסף יש לדאוג שיהודי ישתתף בבישול המאכלים, אולם לשיטת הרמ"א מספיק שיהודי ידליק את האש.
למעשה בנושא זה קשה מאד להקפיד, מה גם שרבים מגופי הכשרות הפרטיים הם אשכנזיים ומקילים כדעת הרמ"א . יש לציין כי בעיה זו קיימת גם בחלק מהמלונות המפוקחים על ידי רבנויות מקומיות שמקילים כדעת הרמ"א (וזאת בניגוד לקו הרשמי של שהרבנות הראשית המורה לתת הכשר רק למקומות המתאימים לכל עדות ישראל). במקומות שכאלה ספרדים יכולים לאכול רק בשעת הדחק.
ברוח ימי החנוכה מהם יצאנו נזכיר עוד כי לסופגניות דין מיוחד בכל הקשור לבישולי נוכרים. מצד אחד מדובר במאכל העשוי מקמח מה שמגדיר אותם כפת (נושא פת נוכרי ידון בפינתנו הבאה) מה גם שהן עשויות בצק שאינו נוזלי, כמו בצק של לחם. יחד עם זאת, סופגניות שהבצק שלהן רך (סופגניות מרוקאיות- ספינג' ודומיהן) אינן מוגדרות כפת והן כתבשיל לכל דבר, וכל דיני בישולי נוכרים חל עליהן. סיבה נוספת לכך היא הטיגון בשמן עמוק שבהלכה הוא נחשב כבישול. מכאן שלספרדים הנוהגים לפי שיטת מרן המחבר צריך שהיהודי לא רק ידליק את האש אלא יכניס בפועל את הסופגניות לשמן וזאת בכדי שלא יהיה בהם איסור בישולי נוכרים( שו"ע יורה דעה סימן קי"ב בש"ך סעיף קטן י"ח).
הרב משה ביגל, רב היישוב מיתר ומרבני 'צהר'
