האם אפשר להסיק מסקנות ברמה הציבורית מפרשיות שבהם מעורבים אנשים דתיים או חילוניים?
בתוכנית הבוקר של גלי צה"ל ביום ראשון האחרון, תהה באוזני המאזינים המגיש, ניב רסקין, האם העובדה ש"אדם נורמטיבי" כמו אסף גולדרינג היה מסוגל לרצוח את בתו, אומרת שאף אחד מאתנו לא מחוסן ממעשים דומים.
בביטוי "נורמטיבי" התייחס רסקין, מן הסתם, לרזומה של גולדרינג: קצין בצה"ל, מהנדס, איש מצליח ודוגמן לשעבר. גולדרינג נמנה גם על חברי התארגנות "אומץ לסרב" הקוראת לחיילי צה"ל לסרב לשרת בשטחי יהודה ושומרון בשל הפרת זכויות אדם. איך יתכן, שאל רסקין, מבלי לומר זאת בפירוש, שאדם המהווה מודל לתפיסה ההומאנית-מערבית יעשה מעשה כה נורא? הוא הרי "נורמטיבי", מתקדם, משכיל וחילוני. אפיזודות שכאלה הרי מתרחשות רק אצל אנשים "חשוכים", פנאטים שהתרבות המערבית זרה להם…
האם "חילונים", כמו ניב רסקין, מתביישים בגלל גולדרינג שהם מבקשים לתרץ את התנהגותו או להתנער ממנו? האם אנשים "דתיים" צריכים לתרץ את התנהגותה של האם המרעיבה או של חבר הרבנים הגנבים מניו יורק בכדי שיוכלו לישון טוב בלילה?
פסיכיאטר שהועלה לשידור באותה תוכנית, ניסה לתרץ את התנהגותו של גולדרינג בנתונים מסוימים, שלדבריו היו עלולים להביא לאותה "אי שפיות זמנית". הוא דבר על רצונו של גולדרינג להתנקם באשתו שגרמה לו להפוך את בתו לכלי כנגדה, בכדורים שנטל שייתכן ושבשו את שיקול דעתו, בלחץ הנפשי שבו הוא היה שרוי בעת האחרונה ועוד. גולדרינג עצמו אמר בהארכת מעצרו לשופט (בעצת עורכי דינו יש להניח) כי "נכנס בו שד". האם באמת אף אחד מאתנו איננו מחוסן מפגיעתו של אותו "השד".
התשובה לכך היא פשוטה: השד נכנס אצל מי שפותח לו את הדלת. אדם שנאמן לעקרונותיו, לדרכו המוסרית או הרוחנית, מצליח לגלות איפוק גם כשהפיתוי הוא גדול מאוד; בעיקר כשמדובר בסוגיות בעלות אופי מוסרי ורוחני. קודקס תרבותי לעולם איננו מסתיים במאפייניו החיצוניים. השפעתה הפנימית של התפיסה המוסרית שהאדם דוגל בה, נבחנת בנקודות הקושי, כשהוא נקרא ליישם, להתאפק ולהצטמצם.
אדם "דתי" שמתהדר בתורה ובמראהו הדתי, אולם בחדרי חדרים, פועל בצורה מנוגדת לחלוטין, הוא פשוט שקרן. הוא שקרן כלפי העולם ושקרן כלפי עצמו. הוא לובש מדים ופושט אותם לצורכו בלבד. האנשים שמבקרים את האם המרעיבה או את הרבנים מניו יורק, ומתוך כך את החברה שממנה הם באים, מרוכזים גם הם בממד החיצוני של "איך הם נראים". מתוך כך הם גם מסבירים את התנהגותם ברמה החיצונית. מצד האמת מתחת למטפחת ולשביס, למעיל השחור והמגבעת, מעולם לא היה כלום. זהו בסך הכול בגד המשרת מטרות חיצוניות.
אסף גולדרינג אינו שונה מבחינה זאת. הרקורד הנורמטיבי שלו שירת אותו נאמנה ביצירת התדמית שהוא בקש לעצמו. פעילותו הציבורית למען זכויות אדם מן הסתם העניקה לו הכרה סביבתית וחברתית שהוא נזקק לה. בחדרי חדרים, בנקודות המבחן המוסריות באמת כלפי האנשים הכי קרובים, דווקא שם הוא נכשל ובגדול. גולדרינג איננו מעיד דבר וחצי דבר על העולם "החילוני", כפי שהפרשיות האחרונות שבהן היו מעורבים אנשים דתיים לא מעידות על הציבור הדתי או החרדי.
זה לא קשור ל"דתיים" או ל"חילוניים", ל"נורמטיבים" או ל"חשוכים". הכל מתנקז לשאלה עד כמה כל אחד מאתנו, כל אחד היכן שהוא מונח, מסוגל לגלות איפוק גם כשאף אחד לא רואה. מי שמתמחה בלגלות איפוק רק בפרהסיה משום שחשוב לו מה יאמרו ויחשבו עליו, עתיד לגלות שדים משתלטים עליו בחדרי חדרים כלפי האנשים הקרובים ביותר.
איתמר מור, עורך עלון "השבת"
