טיבו של ההרינג

קיום מצוות איננו תעודת ביטוח מיצרים וסטיות, ואדם שמניח תפילין בבוקר יכול לסחור באיברים בלילה. האם אין למצוות ולאמונה שום השפעה על נפש האדם? הרב בני פרל עונה.

יהודים הדורי פנים מובלים לחקירות ה FBI. חוזרות בתשובה מתעוותות והופכות ליצורים מטורללים; "אמא טליבאן" קראנו להן. אישה ממרכז הקהילה מואשמת בהרעבת ילדים.

חינכו אותנו שקיום מצוות משפר את האדם. ספרו לנו על המעלה של חיי אמונה, והנה באה המציאות ובפיה קושיה. צריך לומר באופן ברור: קיום מצוות אינו תעודת ביטוח מיצרים וגם לא מסטיות. קיום מצוות הוא חובה שאדם מקבל על עצמו מהכרה ובחירה. אבל מי שמניח תפילין בבוקר בהחלט יכול לסחור באיברים בלילה. הנחת התפילין אינה חיסון. ביסוד האמונה, מונחת ההנחה שבכל רגע נתון, יש לאדם בחירה והוא יכול להיות מפלצת, גם אם בליל שבת הוא עשה קידוש.

האם אין למצוות ולאמונה שום השפעה על נפש האדם?

למצוות יש שני אופני קיום. האופן הראשון, זה העלוב, השגור, איננו מעשה הקשור באמונה, אלא לא יותר ממנגנון אן סדר חברתי שבתוכו נעים או כדאי לחיות. הדת עלולה להפוך למרחב שבו קל להפסיק לחשוב ובעיקר קל להפסיק להרגיש. כאשר אני חי במסגרת, אין לי צורך לתכנן את מעשי, משום כך אני גם מאבד את המימד האותנטי ומכחיד את התחושה כי אני יצור תבוני וממשי.

כשהדת הופכת לעסקנות ומתרבים להם הגבאים, המשמשים, עוזרי המשמשים וסגניהם, ההרינג המוגש אחרי התפילה הופך לעניין המרכזי. המנגנון חושש מחשיבה והרגשה, שכן הללו מאיימות תדיר על הסדר החברתי. בתוך מצב זה נמצאים מרבית מקיימי המצוות, ומשם כך גם אין לצפות מהם ליותר ממה שאנו מצפים מכל אדם אחר.

כך גם אמר בעל חידושי הרי"ם לנכדו, ה"שפת אמת", כאשר הסביר לו מה קורה כשאדם הופך למנהיג. מנהיג צריך בית מדרש, ספסלים, משמשים וכיוצא באלו.ה"בעל דבר" חוטף ולוקח לעצמו את הנקודה הפנימית, אולם לרוב לאף אחד לא אכפת, כל עוד הספסלים והמשמשים נותרים במקומם.

מרבית מקיימי המצוות של היום, בין אם הם חרדים ובין אם הם דתיים-לאומיים, עוסקים בטיבו של ההרינג, במותגי הבגדים, במכונית שהוחלפה לאחרונה וכדומה. הנקודה הפנימית לא נעלמה היא רק הוחלפה בהרינג.

מיעוט קטן מצליח לשמר את החיוניות הרוחנית. מבחינה זו שורף פחים חרדי מכאן ונערי הגבעות מאידך, מעידים כי הם עודם מונעים מכוח הצורך במשמעות. הפוליטיקאים נוטים לזלזל באנשים שכאלו, שכן פוליטיקאים הם אנשי מנגנון. הם לא רואים במקומות שכאלו איום. הם בוודאי לא יזמו פעולות מסוג זה. הם יסייעו רק בכדי לצאת ידי חובת העיתונות.

חמש מאות חרדים שמפגינים ברחוב, הם כישלון צורב לחברה החרדית המונה מאות אלפים. צורבת עוד יותר היא העובדה כי אם רק מחצית מכלל הציבור הדתי-לאומי, היה יוצא לרחובות בזמן ההתנתקות, היא לא הייתה מתאפשרת.

ישאל השואל: האם אלימות היא הדרך? בוודאי שלא, שכן ישנו גם קיום אמוני-אותנטי שאינו כרוך בכוחניות ועם זאת הוא מעצב את המציאות ומחולל בה שינוי. קיום אמוני שכזה רואה בכל מצווה, ולו הפשוטה ביותר, הפרה חדה של המוסכם. מבחינה זו, ההחלטה לקום בבוקר ולהניח תפילין היא החלטה אנרכיסטית בוטה. היא הופכת להיות יותר ויותר חדה כאשר האדם עושה אותה מידי יום, מתוך בחירה ולא מתוך אינרציה. ראיה כזו של המעשה האמוני היא קשה, מאחר והיא מבקשת לפרוע את ההנחה כי אדם עושה רק את "מה שצריך", ובמקומה מקבעת את ההנחה כי אדם עושה את מה שהוא רוצה.

אדם הנותן תשומת לב למעשה הטוב, לחיפוש הצדק, לחיי משמעות, הוא אדם שהמצווה תשפיע עליו.

המצווה תוכל להפוך אותי לאדם טוב, אך לשם כך היא צריכה להיעשות מתוך מודעות, בתשומת לב ובהתכוונות. אמנם מבחינת ההלכה לא כל מצווה צריכה כוונה, אבל מצווה שאין בה דבר מלבד פעולה טכנית, היא סתם חלק ממנגנון בנאלי וחסר משמעות.

מי שמקיים מצוות בתמימות, בלב שלם, בענווה ומתוך רצון להיות מיוחד (לשם יחוד) המצוות יוכלו לסייע לו להימנע ממתן תשומת לב מופרזת למסגרת ולעטיפה. מי שנשאר עם העטיפה ומחפש רק את המקום החיצוני, ייכשל גם בתאוות ממון וגם בסטיות שונות ומשונות.

לביאור הדברים, אסיים בשני סיפורים על עטיפה שהצליחה למחוק את הנקודה הפנימית:

הימים, ימי ההתנתקות ואני חסר מנוח. הדרום בוער בכאב המזוויע, ובסופרמרקט השכונתי בפתח תקווה עומדות בסמוך אלי שתי נשים מנשות חסידות גור. שתיהן מוטרדות מאוד: "מהיכן נשיג חסה בלי תולעים?"

סיפור אחר מאותם ימים בדיוק התרחש בקידוש בבית הכנסת בשבת "נחמו" בבית כנסת בפתח תקווה. סמוך אלי שני מתפללים נאנחים על המצב. רגע לאחר מכן, פונה האחד על רעהו ומחווה דעה על ההרינג שתחב לפיו רגע לפני כן: "אתה שומע: מצאתי מקום שמוכרים בו דגים מלוחים חבל על הזמן. חייבים להודיע לגבאי, פשוט חייבים!".

הרבבני פרלהוא ראש הישיבה לאמנויות ומדעים בר אילן תל אביב