בשבוע האחרון הזדעזענו (שוב) למשמע סיפורה של האם, שלכאורה, התעללה בבנה הפעוט עד כדי סיכון חייו. מזעזעים לא פחות היו התגובות האלימות למעצרה, שלוו בדברי תמיכה באם ובשפיותה בתקשורת מחד ודברי נאצה נגד רשויות החוק והרווחה.
פרטי האירוע הספציפי, עסיסיים ככל שיהיו, חשובים פחות מהתופעה אליה הם משתייכים, והשלכותיה הפסיכולוגיות והחברתיות ואולי גם הפוליטיות. התמודדות רשויות הרווחה והחוק עם אלימות כלפי ילדים הוא נושא מרוכב הנוגע בנימי הנפש לא רק של הנוגע בעניין אלא של הציבור כולו. זכותם הטבעית של ההורים לגדל את ילדיהם כראות עיניהם, אולם גם הציבור הוא זה שנושא באחריות לשלומם. מדובר בעקרון המוביל להתנגשות כל אימת אנו נתקלים במציאות של ילדים בסיכון.
הדילמה היא אישית, מאחר ותיאורטית כל אחד מאיתנו יכול להיוודע למקרה של התעללות, ולעמוד בפני השאלה האם לדווח על העניין לרשויות אם לאו. מצד אחד, אף אחד אינו רוצה לקלקל או להתערב בחיי המשפחה ולסבך אותה. מאידך האחריות הציבורית המונחת על כל אחד מאיתנו דורשת שלא להעמיד את הילד בסכנה.
החוק דן בשאלה זו והוא ברור בהחלט מצד חובת הדיווח שהוא מטיל על כל מי שיש לו יסוד סביר לחשוב כי נעברה עבירה בקטין. במילים אחרות: אין אפילו צורך בוודאות על כך שנעברה עברה בילד. "יסוד סביר" מספיק לשם כך. "יסוד סביר" הוא מושג חמקמק ואמורפי, אשר על כן קשה לחשוף הורים מתעללים. הסביבה לא פעם מעדיפה להתעלם או לתרץ את המעשים. יש מחשבה כי אולי שיחה או טיפול פנים-קהילתי יפתור את הבעיה. בקהילות מסוימות יש אפילו על איסור לפנות לרשויות החוק ולערכאות. פה ושם יש אף הצדקה למעשי אלימות אלה תחת הכותרת "חוסך שבטו שונא בנו" (והתעלמות מהמשכו של אותו פסוק האומר "ואוהבו שיחררו מוסר").
הקושי לפנות לרשויות נובע גם מהיחס האמביוולנטי כלפי ההתערבות שלהם בעניים פנים משפחתי. ביטוי לכך ניתן לשמועמידי פעם בתקשורת בעיקר במקרים של הוצאת ילדים מרשות הוריהם בשל התעללות או הזנחה. הטענה הרווחת היא: "מי שם את שירותי ההרווחה ובתי המשפט להתערב במה שנעשה בבית?", יחד עם טיעונים נוספים כמו "האם לא עדיף אמא ביולוגית רעה ממשפחה אומנת או מאמצת טובה". מעניין כי כאשר מתגלים סימנים ברורים להזנחה והתעללות, אותם אנשים בדיוק מתרעמים על "איפה היו שרותי הרווח, ומדוע לא פעלו מוקדם יותר?"
מהו, אם כן, תפקידה הראוי של הקהילה במקרים של התעללות בילדים? האם יש לצאת לרחובות בהפגנות אלימות כאשר אם מתעללת נעצרת? האם יש לאפשר ל"רב" מתעלל לחמוק ממשפט באמצעות הברחתו לחו"ל? לפחות אצל רוב הציבור, כמדומני, שהשובה ברורה. כאשר הקהילה: ישוב, ישיבה או כל מוסד אחר, פועל בכדי להגן על המתעלל היא מסתכנת. לרוב אין לקהילה את הכלים, היכולת והמשאבים בכדי לטפל במקרים הללו. הקהילה מסתכנת בכך שהיא הופכת לשותפה לעניין- גם אם בלי דעת, ולעידוד המשך מקרי התעללות באותו ילד ובילדים אחרים.
יחד עם זאת, יש לדעת כי אין במסירת הטיפול במקרים שכאלה לידי הרשויות בכדי לפסול מעורבות של גורמים מתוך הקהילה. אדרבה: מאחר וקיימת נטייה ברורה של הרשויות לחפש פתרון טיפולי ולא פתרון משפטי, הקהילה יכולה לסייע בכך רבות. דמויות מרכזיות בקהילה כמו רבנים ומנהיגים יכולים לתרום רבות בטיפול בנושאים שכאלה.
אירועי הימים האחרונים העלו גם את הפן הפוליטי שעלול הווצר לאירועים כגון אלה. האם ההתייחסות שלנו לאלימות כלפי ילדים צריכה להיות תלוית תרבות והקשר? התשובה לשאלה זו היא ברורה מאליה: אלימות היא אלימות ללא קשר להקשר שבו היא מתחוללת! חברה אמיצה לא רק שאיננה מפחדת מהשלכות פוליטיות של סיפורים נוראים שכאלה, אלא אף טורחת להגן על ילדים ולהוקיע בעצמה הורים מתעללים. המסר שההפגנות בירושלים מעבירות להורים מתעללים אחרים, הוא מסוכן ביותר. הפגנות אלה לא רק מנרמלות התנהגות בלתי נאותה, הן גם שולחות מסר ואישור להורים מתעללים אחרים לפיו הם יכולים להמשיך במעשיהם מבלי שיצטרכו לשלם או לתת את הדין על כך.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה
