כל כך הרבה כאב יש בעולם.
יש כאב של קנאה, ויש כאב של אכזבה.
יש כאב של חוסר הצלחה ויש כאב שמקורו בבדידות ובנטישה.
ישנם כאבים שמקורם בדימוי עצמי נמוך ובחוסר בטחון,
ולעומתם כאבים שנובעים מגאווה מוגזמת ומעודף ביטחון.
יש מי שמסוכסך עם הוריו, ויש מי שגדל כילד יתום.
יש מי שכואב את רווקותו, ויש מי שבוכה כי נישואיו עלו על שרטון.
כל כך הרבה כאב יש בעולם.
כיצד ניתן להתמודד עם כאב? כמה זמן ניתן להדחיק?
ואיך אפשר להמשיך לחיות אם בלב בפנים רוצים כבר למות?
ברוב המקרים בהם נופלים לתוך התמכרויות, ולא משנה אם ההתמכרות היא לסמים או לאלכוהול, להימורים או לאלימות, האדם לא מעוניין בדבר אליו הוא התמכר. זה לא השתייה או מנת הסם או הריגוש מההימור. זה הרצון והצורך לברוח, למצוא קצת מנוחה. ההתמכרות בונה אשליה, עולם בו הכל נפלא. שם בעולם הפקטיבי ההוא יש את כל מה שכל אחד הכי רוצה בעולם: שקט, חום אהבה ותחושה של הערכה עצמית.
גם המתמכר יודע שהסם מסוכן. הוא משוכנע שמאלכוהול הוא לא ייצא מאושר, אבל הרצון להיאחז, אפילו למעט זמן, בעולם קצת שונה, לקבל קצת שקט- גם אם בהמשך הוא יתפוגג ויתפוצץ, גדול עוד יותר. יש מי שמודע לסכנה ולכן בסמים או בדברים ממכרים אחרים הוא לא יגע, אולם חייו אינם חיים. הוא סוחב את הכאב. כלפי חוץ אולי הוא מחייך אבל בתוך ליבו הדם שותת.
אז מה עושים? אם התמכרות איננה אופציה וגם העצבות לא ממש רלוונטית, מה אפשר לעשות?
בספר משלי מובאת עצה חשובה: "דְּאָגָה בְלֶב-אִישׁ יַשְׁיחֶנָּה". מתי שקשה. שהכל נראה שחור. חייבים למצוא מישהו ולספר לו את הכל.
יכול להיות שכדאי לדבר עם אחד ההורים. לפעמים הכי טוב לדבר עם מישהו מהמורים או הרבנים, ואולי דווקא חבר טוב שיודע להקשיב ולהבין, הוא זה שיוכל להקל על הקושי ויפוגג את מה שמכאיב ומעיק.
האדמו"ר מפיאסצ'נה בספרו "בני מחשבה טובה" מתאר את היווסדותה של חבורה לעבודת השם. במהלך הפרקים הוא מביא את עקרונות החבורה אשר אותה הוא הקים:
"על שלשה דברים החבריא הקדושה עומדת. על התחברות חברים, על אהבת חברים ועל התדבקות חברים לכן הגם שכולם יתחברו יחד באהבת חברים וכולם יאהבו זה לזה באהבה רבה מכל מקום יקח לו כל אחד מהם חבר לעצמו שלפניו יגלה את כל מצפוני לבבו בין בדברים רוחניים ובין בדברים גופניים. דאגתו ושמחתו, נפילתו ועלייתו, וחבירו השומע ינחמהו וייעצהו וישמחהו ככל האפשר לו, גם בדברים הרוחניים ייעצהו וידריכהו כפי דעתו ומצבו"
לא תמיד בכוחם של החברים או של ההורים והרבנים לפתור את סיבת הכאב, אבל ההקשבה והשיתוף, העצה הקטנה והרגישות יכולים בהחלט לתת כוחות להתמודד ולהמשיך להתאמץ.
בכל יום בפסוקי דזמרה אנחנו משבחים את הקדוש ברוך הוא ומפארים אותו כי הוא "הנותן שלג כצמר, כפור כאפר יפזר", ופירשו רבותינו כי בפסוקי השבח אנחנו מודים לה' על כך שהקדוש ברוך הוא מוריד שלג לפי כמות הצמר. וכך גם המשך הפסוק, אנחנו מודים לה' על כך שאין הוא מביא כפור על הארץ אלא רק במידת האפר שישנו.
ונכונים הדברים גם בעניינינו.
אם יש בעולם כל כך הרבה כאב, אז במקביל קיימת אפשרות להרבה מאוד שמחה. ואם יש בעולם כל כך הרבה בדידות, אז בהכרח יש גם מספיק מקום להרבה רעות אחווה ואהבה.
הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים. לתגובות: elidid@gmail.com
