לא מזמן ישבתי בקליניקה ושוחחתי עם משפחה על הקשר שלה עם הסבתא הקשישה הנמצאת כיום בבית אבות ועל התדירות בה בני המשפחה מבקרים אצל הסבתא. תוך כדי השיחה נזכרתי בדודה של אימי ז"ל אשר בשלב מסוים בחיים שלה עברה לדיור מוגן ועל הביקורים אשר ערכתי יחד עם אישתי אצלה באותו מוסד. על אף שמדובר בביקורים מלפני כ-25 שנים, אני עדיין זוכר איך שכל פעם שהגענו קיבלנו סיור של המקום וחשוב יותר, הוצגנו בפני הדיירים האחרים – רוב רובן דיירות – אשר נורא שמחו לראות את הבן של האחיינית של דודתי. אבל עיקר הביקור היה, כמובן, הנחת שגרמנו לדודה בזה שעשינו דרך של שעה לכל כוון במטרה לבקר אותה ולשמח אותה. תוך כדי מחשבות אלו עלתה בראשי מחשבה נוספת על דודה שלי (גם היא אחינית לדודה הנ"ל הנמצאת זה כשנתיים בבית אבות – המכונה בית הורים. את דודתי אני אמנם רואה באירועים משפחתיים למיניהם אולם אצלה טרם ביקרתי בבית האבות על אף שפעמים רבות אמרתי לעצמי, "אני צריך לעשות את הזמן על מנת לבקר אצל הדודה."
ואז נזכרתי כי ב*משך לאותו יום צפויה לי פגישה במקום הנמצא במרחק של כחמש דקות מאותו בית אבות. באותו רגע הבנתי כי אין לי ברירה אלא לעשות את הדבר הנכון ואת הדבר אשר, למעשה, זמן רב באמת רציתי לעשות. לאחר הפגישה שלי, יצאתי לכוון בית האבות ומצאתי אותה ברח' תל אביבי מוצל, צר וישן. השומר הכניס אותי לחדר האוכל שם ישבה דודתי לקראת סיום ארוחת הצהריים והיא כמובן לא יכלה להסתיר את ההפתעה ואת השמחה שלה לראותי. בדיוק כפי שהדודה של אימא שלי עשתה לפני כרבע מאה, כך דודתי הציגה אותי בפני הנשים אשר שאלו אותי למעשי ולמקום מגורי. בהמשך דודתי, כדודתה, ערכה לי סיור במקום והראתה לי בגאווה את מקום המגורים החדש שלה.
סיפור זה הביא אותי למלשבות על מערכות היחסים בין מטפלים למטופלים.
נהוג לראות את מערכת היחסים בין מטפל למטופל כרחוב חד סטרי בו המטפל משפיע – כל אחד לפי הגישה המקצועית שלו – על המטופל באופן האמור לעזור לו לחיות את חייו בצורה טובה יותר, עם פחות קונפליקטים ואולי גם עם יותר אושר. ישנה בהחלט נטייה לראות מידה של חוסר איזון במעמד הזה ולראות את המטפל בתור זה שיודע ומבין יותר ומחזיק במומחיות ובמטופל, מאידך, בתור זה אותו יש רק לעזור. לא כך פני הדברים.
מערכת היחסים האישי המתפתח בין המטפל למטופל מהווה חלק בלתי נפרד ואף קריטי מתהליך הטיפולי. אמנם ישנן גישות רבות בטיפול הפסיכולוגי, אולם בסופו של עבודת המחקר מצביעות על העובדה כי המרכיב הכי משמעותי בהצלחת הטיפול איננו סוג הטיפול כי אם האישיות של המטפל וההתאמה – או הכימיה – הנוצרת בין האישיות שלו לבין זו של המטופל.
מבין אבני היסוד של הטיפול הינה האובייקטיביות של המטפל, חוסר השיפוטיות שלו לגבי מעשיו והרגשותיו של המטופל והיכולת שלו לאתגר את דעותיו ותפיסותיו של המטופל. אמנם על המטפל לשמור על הפרדה בין המתרחש בחיים שלו האישיים לבין מה שקורה בחיים של המטופל, אולם אם אפשר לשמור על ניתוק וניכור. על המטפל להיות קשוב לרחשי ליבו של המטופל ואף להרשות לעצמו להיכנס לעולמו הרגשי בצורה אשר יוצרת לא רק הבנה אלא גם אמפתיה. המפגש הרגשי הזה בין שני אנשים יוצר מצב בו מטפל ומטופל עלולים למצוא את עצמם באותם מחוזות.
אכן לעתים המטפל והמטופל עוברים חוויות והתמודדויות דומות בשל היותם בצמתים דומים בחיים או בשל היותם שותפים לאותם סיטואציות כגון ההתמודדות עם מתח כתוצאה ממלחמה או משבר כלכלי עולמי. מחד גיסא, מצב זה מאפשר למטפל להבין טוב יותר ולהיות אמפתי יותר כלפי המטופל ומצוקותיו אולם מאידך הוא מקשה עליו לשמור על האובייקטיביות והניתוק הנדרש על מנת להישאר ממקוד על התהליכים הנפשיים של המטופל. לא זו בלבד, אלא שתמיד קיימת סכנה כי תגובת המטפל תהיה מכוונת יותר להתמודדות שלו עם העניינים שלו מאשר ההתמודדות עם אלו של המטופל. אכן חשוב לשמור על הפרדה בין הצרכים של המטפל למטופל ולכוון את טיפול לאלו של המטופל בלבד.
עם זאת, חשוב שהמטפל לא יהפוך את המרחק והאובייקטיביות עליהם לשמור לניכור ואטימות. הוא אמנם אינו אמור לחוות את מלוא עוצמת החוויה של המטופל, אולם הוא אמור לפחות לחוש איך המטופל מרגיש. מטפל אינו חייב להיות גרוש על מנת להבין את אשר עובר על אשה גרושה ולא צריך להיות יתום על מנת להבין לליבו של אדם אשר מתמודד עם אובדן. עם זאת, עליו להיות מסוגל לקחת מהחוויות של החיים שלו על מנת לפתח רגישות למקום שבו נמצא המטופל. מטופלים לא תמיד צריכים לחוש שהמטפלים מסכימים איתם אולם תמיד צרכים להרגיש כי הם מבינים אותם.
עם כל הצורך לשמור על אובייקטיביות, על הגבולות בין המטופל למטפל ועל ההפרדה בין סיפור חייו של המטפל לבין זה של המטפל, אי אפשר להתעלם מכך שישנם דברים בחיים ובהתמודדות של המטופלים אשר משפיעים ואשר משארים את אותותיהם על נפשו של המטפל. ישנם בהחלט מצבים בהם המטפל מתרשם מכוחות הנפש של מטופלים, מהעוצמות שלהם, ומהאצילות שלהם בהתמודדות עם מצבי חיים קשים. מטפל הפתוח ללמוד מסיפורי החים של המטופלים יהיה קשוב יותר לסיפורים ולהתלבטויות ובסופו של דבר יעניק למטופל תחושה טובה יותר כי הוא מתעניין בו באופן אישי ונכון לעזור לו.
במסגרת הטיפול, פסיכולוג מצפה מהמטפלים שלו לבחון את ההתנהלות שלהם מחדש ולהיות פתוחים לאפשרות של שינוי. הטיפול אמנם נועד בראש וראשונה לסייע למטופל ולמשפחתו, אולם אם המטפל שומר על פתיחות לגבי עצמו, גם הוא יכול להשכיל ממטופליו בצורה אשר מעשרת את חייו הוא.
ד"ר דניאל גוטליב
פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך
מנהל קליני
מכון שינוי, הרצליה
dgotlieb@netvision.net.il
www.machonshinui.co.il
