שאלה: המלחמה אמנם כבר מאחורינו, אולם אני מעוניין לדעת האם נכון ומותר לעזוב את הערים הנמצאים תחת איום הרקטות (שדרות, אשדוד, אשקלון וכו')
תשובה: שאלת המגורים בצל איומי הרקטות וטילי ה"גראד" מלוה את תושבי הדרום מספר שנים. בעבר היו אלה תושבי גוש קטיף שחוו על בשרם את פצצות המרגמה, ועתה מדובר בכמעט מליון בני אדם הנתונים לאיום ברמות שונות. השאלה עד כמה מוטלת על התושבים החובה או הרשות להישאר במקומותיהם, היא אם כן טבעית והדברים אף התחדדו בשבועות האחרונים.
לסוגיה זו היבטים רבים ורחבים מכדי שיהיה ניתן לסקרם במאמר אחד (ניתן לעיין בהרחבה במאמרו של הרב יעקב נבון בתחומין ד' וכן במאמרו של הרב שמואל זעפרני בתחומין יט'), אולם עדיין מתבקשת התייחסות לסוגיה ברמה העקרונית.
ראשית יש להגדיר את נושא הנידון. ניתן לטעון כי מדובר בשאלה פרטית של אדם השואל אם מותר לו להכנס למצב סכנה מיותר לצורכי בלוי או אפילו לצורך פרנסה, אולם להתעלם לגמרי מההקשר של מצות ישוב ארץ ישראל או משקולים של חיזוק מוראל הלוחמים או תושבי הארץ. במקרה כזה אפשר שהתשובה תהיה אחת. מאידך אם מנסחים את השאלה: האם יושבי ארץ ישראל הנמצאים בעצומה של מלחמה רשאים או צריכים לברוח, שהרי אמרו חכמינו "תחילת נפילה ניסה", ייתכן שהתשובה תהיה שונה לחלוטין. שני ניסוחים העוסקים באותה מציאות אבל בוחנים אותה מזוויות שונות.
מעבר להקשר בו מנוסחת השאלה, יש צורך להגדיר מהי מציאות של סכנה בקטגוריות הלכתיות. ישנן סכנות מוסכמות שאסור לאדם להכניס את עצמו לתוכן מאחר והן בבחינת פקוח נפש הדוחה את כל התורה כולה. אולם ישנן סכנות המהוות חלק בלתי נפרד ממציאות החיים ולכן הכל מתעלמים מהם (זיהום אויר למשל).
הלכה פסוקה היא ברמב"ם (הל' רוצח פרק יב' הל' ו',שו"ע יו"ד סי' קטז' סעיף ה' בהגה ובש"ך שם ס"ק ה' וכן בערוה"ש יו"ד סי' קטז' סעיף יב) ובשאר הפוסקים ש"אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי או גשר רעוע או להכנס לחורבה וכן כל כיוצא באלו משאר סכנות אסור לעמוד במקומן". וא"כ בצדק ניתן לטעון כי כל מצב בו קיימת סכנה, אסור לאדם להכניס עצמו אליה. אמירה זו לוקה בפשטנות שהרי ישנם מצבי סכנה עליהם אין חולק שמותר להיכנס אליהם. כך למשל קבעו חכמינו כי כל הדרכים בחזקת סכנה ואף תקנו את ברכת הגומל לעוברי דרכים, ימים ונהרות ובכל זאת לא אסרו את ההליכה בהם. ואכן לא נתבאר בדברי הפוסקים הללו מהי מידת הסכון שבה מתקיימים התנאים המאפשרים לחלות אסור זה. במדינת ישראל נהרגו בשנה החולפת כארבע מאות בני אדם בתאונות דרכים, האם בגלל זה ייאסר לעלות על הכביש ברכב? בשלשת השבועות של המבצע בעזה נהרגו שלשה אזרחים ונפצעו כמה עשרות. האם מספר ההרוגים בתאונות דרכים באותו פרק זמן בדרום לא היה גדול יותר? בהנחה שיש מקומות בהם זיהום האויר רב ממקומות אחרים וממילא גורם למחלות ולאובדן חיים יותר מבמקומות אחרים, האם יאסר לגור במקום בעל האויר הפחות טוב לבריאות?
דומה שהעקרון שאמור להנחותנו בהגדרת המושג סכנה נעוץ בשני פרמטרים. האחד הוא הימצאותו של גורם ממוקד הגורם לסיכון שאותו ניתן לעקוף כגון קיר נטוי וגשר רעוע, וזאת בניגוד לסכנות כלליות המרחפות כמו שודדים או טילים.
הקריטריון השני הוא מנהגו של עולם בנסיבות אלה. ברוח זו כתבו פוסקים רבים "דכל דבר שהעולם נוהגים לעשות כן ולא לחוש ,מותר אדם לסמוך על שומר פתאים ה'" (שו"ת שם אריה יו"ד סוף סי' כז' ובשו"ת שבט מיהודה שער ראשון אות יט', וכ"כ ר' אלחנן וסרמן בקובץ שעורים כתובות אות קלו' ובהערות השמירת שבת פרק לג' אות ב' בשם הגרש"ז אויערבך)
מאידך,יש לשקול באיזו מידה אנו מתחשבים בנסיבות בהם מדובר בבואנו להחיל את איסור העמידה במקום סכנה. מצאנו אנשים המתפרנסים במקצועות מסוכנים כמו ציד,ספנות ובין היתר ביציאה למלחמות רשות, האם אסורה להם ההתעסקות הזו בשל היותו בעל רף סיכון גבוה או שמא שקולי פרנסה מהווים שקול הגובר על מידת הסיכון הנמוכה הקיימת במקצוע המדובר.
במשך הדורות דנו הפוסקים בגדרי המושג סכנה בהקשרים שונים ובמיוחד בכל הנוגע למצות ישוב הארץ (אין אנו מתיחסים לחובת החייל לסכון נפשו במלחמתו שהרי קשה לראות באזרח היושב בעירו חלק אקטיבי של מעשה המלחמה.הגם שיש ודאי חזוק גדול למורל הלאומי בהשארותו שם.מאידך פגיעה קשה בעורף יכולה גם להטיל מורך).
המשנה אפשרה לבני זוג לכוף האחד את חבירו לעלות לארץ ישראל ולחלופין לדרוש את פרוקה של המשפחה. חלק מהראשונים (תוס' כתובות קי':,שו"ע אבן העזר סי' עה' סעיף ה') טענו כי אי אפשר לכוף בן זוג לעלות לארץ במצב של סכנה בדרכים ואף השו"ע הביא עמדה זו ככזו שראוי להתחשב בה. אולם כבר כתבו מרבית הפוסקים שפשטות ההלכה לא חילקה בין מצב בו יש סכנה למצב בו אין סכנה (בהנחה שלא מדובר בסכון גבוה וממשי), ובפרט לאור העובדה שבימי קדם היו כל הדרכים בחזקת סכנה והיו בהם ליסטים רבים. גם אלה שאמצו את דברי השו"ע סייגו זאת רק להלכות כפיה על בני זוג אולם טענו כי בכל מקרה החיוב לעלות נשאר גם במצבי הסכנה (שו"ת מעיל צדקה סי' כו'). אם כן מצינו בדברי הפוסקים כי חיוב ישובה של ארץ ישראל (ומסתבר שבהקשר זה יהיו הדברים נכונים גם ביחס לשאר מצוות) מחייב גם הסכון שבהליכה בדרכים הגם שיש בהם מידה מסויימת של סכנה שהיא נראית על פניה כגדולה הרבה מעבר לסכון של מגורים באזור הדרום.ועוד הוסיפו לקבוע כי העקרון המגדיר סכנה בהלכה לקביעת דרכי התנהגותנו היא הנורמה ההתנהגותית המקובלת במצבים אלו. וכך ניסח זאת בעל המבי"ט (חלק ב' סי' רטז וכעין דברים אלו מצינו בכוזרי מאמר ה' אות כג'): "שכתב כ"ר שלמה ב"ר שמעון ב"ר צמח ז"ל שאין כופין היינו בזמן ההוא שהיו המלכיות מקפידות זו על זה והיה אז סכנה גדולה לבא משם לארץ ישראל אבל בזמן הזה שרוב אותם ארצות של מערב הן של מלכות עוטמאן של המלך האדיר סולטאן …לעולם הולכים ובאים ויכולים לכוף אם לא בשעת חירום אפילו שהוא מלכות אחד גם כי לפעמים יש סכנת שביה וסכנת נפשות לעולם כל הדרכים הם בחזקת סכנה וצריכים להודות לאל יתברך כמו הולכי המדברו' ואינו מעכב את הכפיה לעלות אלא באותם הימים שיש סכנה ידועה בדרכי' אבל כשכל הסוחרי' אינם נמנעים מללכת בדרכי' גם איש ואשתו יכולים לכוף זה את זה .
לסיכום: דומה שהקו המנחה את הפוסקים נוגע להגדרת ההתנהלות הנורמלית של צבור.ולא מצינו מעולם שכאשר תתנהל איזו לחימה באזור מסוים יחוייבו כל היהודים לנטוש את המקום.המלחמות ישראל השונות מצינו את גדולי ישראל מורים לתושבים להרבות בתפילה ובתורה ולהישאר במקום ולא לנטוש לארצות נכר או למקומות רחוקים יותר שלא באזור הסכנה.
הרב דוד סתיו הוא רבה של שהם, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
