אבי רט חושב כי בכדי להגיע לזהות יהודית מגובשת יותר במדינת ישראל צריכים יותר מעשים, פחות דיבורים וחיבור כנה לעם ישראל.
הימים הללו שבין מלחמת עופרת יצוקה לבין בחירות בפרט, כמו השנים האחרונות של עקירת גוש קטיף ומלחמת לבנון השנייה בכלל, משולות בעיני , אם אשתמש במושגים הלקוחים מתחום המחשבים- לשנים בהם החברה הישראלית מוחקת את הקבצים הישנים מהדיסק הקשיח שלה, וכותבת קבצי הפעלה חדשים ומשודרגים למערכות ההפעלה הציבוריות,החברתיות,התרבותיות,החינוכיות,הציוניות והיהודיות שלה, מעודכנים לתשס"ט, 2009.
פניה של מדינת ישראל שונו לבלי הכר במהלך שנות קיומה. עולים חדשים מצד אחד וותיקים מצד שני, המתיישבים ביש"ע מצד אחד וערביי ישראל מצד שני, חרדים מצד אחד וציונות דתית מצד שני, כל אלו יצרו מפה חברתית פוליטית ותרבותית שונה משהייתה כאן בשנים הראשונות של המדינה.
חלק מההגדרות הישנות הפכו להיות לא רלוונטיות לתוכנות ההפעלה החדשות. לאט לאט מפנימה החברה הישראלית את המסקנה שיש כאן מציאות של חברה רב גונית , עם קטבים הרחוקים מאד זה מזה, אך גם חברה המסוגלת להתאחד ולגלות אחריות וערבות הדדית בעת משבר או מלחמה. מעין 'עם אחד מפוזר ומפורד'.
נראה לי שזו חברה שעברה גם תהליכי התבגרות ובשלות. הציבור הדתי למד להבין במשך השנים שכפיה וחקיקה דתית לא תוביל אותו לשום מקום משמעותי ורציני, כמו גם התובנה החילונית שהציבור החרדי והדתי לא מתכונן להתאדות אל להיעלם, ובכוונתו בהחלט להישאר ולהיות חלק חשוב ומשפיע בכל מה שקורה כאן.
מרבים לדבר ולהשתמש אצלנו בטרמינולוגיה של 'מהפכה'. לכל מילה מצמידים את המילה 'מהפכה'- 'מהפכה בחינוך', 'מהפכה בהתיישבות', 'מהפכה בתקשורת', 'מהפכה בתרבות', 'מהפכה במערכת המשפט' וכן הלאה. העם היהודי לדורותיו , מאז ומתמיד היה חובב מהפכות מושבע. התנהלות רגועה, פשוטה וטבעית הייתה 'קטנה' עליו. כל מה שפחות ממהפכה לא מרגש אותו.
עצם השימוש התכוף הזה במילה מהפכה, מעיד ומצביע על רצון פנימי עמוק לשינוי אמיתי משמעותי ומהפכני יותר בסדרי החברה,הערכים החינוך והמדינה. החברה הישראלית תיפקדה וחיה על פי הקבצים שהוגדרו לה במגילת העצמאות על ידי דור המייסדים. אלא שעתה קבוצות רבות אומרות 'לא עוד',ודורשות להגדיר דברים מחדש- ערביי ישראל,העולים מרוסיה,החרדים,הציונות הדתית,הספרדים,הקשישים,הימין והשמאל. כולם מחפשים להתמקם מחדש במרחב הישראלי.
דמותה היהודית של מדינת ישראל לא תיקבע על ידי מהפכה בומבסטית. דמות וצביון של מדינה נקבעים בתהליך ארוך ומתמשך של עשייה,נוכחות, מחוברות, והתקשרות עם תהליכים שהחברה עוברת. לא הפגנה אחת וגם לא עצרת המונים מייצרת דמות יהודית של מדינה. זרמים תת קרקעיים של יחסי שכנות טובה, של קהילות חמות פתוחות ומחבקות, קבוצות לימוד משותפות, העמקת הסיורים בארץ, חיזוק הקשר לתנ"ך ולהיסטוריה היהודית, פרויקטים של העצמת הערבות ההדדית וחסד , ובמקביל- שיח יותר יהודי המתבסס על מקורות היהדות במסדרונות הכנסת כמו בפסקי בית המשפט, בתוכניות הטלוויזיה ובאתרי האינטרנט, בפרהסיה היהודית בימי מועד ושבת, בתוכניות הלימודים ובמערכת החינוך- כל אלו יקבעו את דמותה של המדינה היהודית.
מילת המפתח היא 'רלוונטיות'. הציבור הישראלי איננו שונא יהדות, אלא את הממסד הדתי, איננו שונא תורה, אלא לא מוצא את הקשר והרלוונטיות בין התורה לחיים. התורה נתפסת כמשהו פולקלוריסטי, בר מצווה בבית כנסת או בכותל, פרק תהילים ביום הזיכרון וחזןשאומר א-ל מלא רחמים באזכרה של האבא בבית הקברות. זהו פחות או יותר.
הציבור הישראלי לא רואה את התורה מחוברת לרפואה, לצבא, להייטק, למשפט, לעסקים, לחיי משפחה, לחינוך, לפסיכולוגיה, לחקלאות, לספורט או לתרבות. היהדות עדיין נתפסת כ'פינת הדת', שזה פחות או יותר מקביל ל'פסוקו של יום'.
הדרך להשפעה על דמותה היהודית של מדינת ישראל עוברת דרך האתגר של הפיכת התורה לתורת חיים רלוונטית בכל תחומי ומקצועות החיים. הדבר הזה יכול להתבצע בשני מסלולים- במסלול הפרטי ובמסלול הציבורי. במסלול הציבורי הדבר מצריך נוכחות ציבורית ותקשורתית של הרוצים להשפיע בכל מקום- בבתי המשפט ובתוכניות אקטואליה, בכתיבה עיתונאית ובפוליטיקה, באקדמיה ובחקלאות. במסלול הפרטי הדבר קשור לכל אחד בביתו ביחסיו עם שכניו, במקום עבודתו וביחסיו עם שאר העובדים, ובמשפחתו.
כולנו מכירים ועדים לאנשים רציניים שבמקום העבודה שלהם יצרו שינוי תרבותי. מקומות עבודה רבים מקיימים שיעורים ביהדות, בדף יומי , וכדו', תודות ליוזמות פרטיות. כולנו מכירים אנשים פרטיים שיזמו יוזמות כאלה ואחרות במקום מגוריהם, הפעילו את השכנים ואת הקהילה וקידמו נושאים ופרויקטים חשובים.
התהליכים הצבאיים,הפוליטיים והחברתיים שהתחוללו כאן בשנים האחרונות- שהבולטים שבהם כפי שציינתי הם העקירה מגוש קטיף, מלחמת לבנון השנייה ומלחמת ההתנתקות הנקראת מבצע עופרת יצוקה, כל אלו יצרו מצב של משבר. אלא שבמקביל לכך אנו אמונים על הגישה האומרת שכל משבר הוא גם פתח להזדמנות ולצמיחה.
בצומת הדרכים הזו, בה הקבצים הישנים הופכים להיות פחות רלוונטיים, ובהם החברה הישראלית עסוקה בלהגדיר מחדש את ההגדרות בדיסק הקשיח שלה, על הציונות הדתית להתייצב בלי לפחד כלל – להיות נוכחת, ולהטביע את חותמה הן במרחב החיים הפרטי והן במרחב החיים הציבורי. לא בהתנשאות, לא בכוחנות, לא בכפיה, אך גם לא ברפיסות ונמיכות קומה. בעוז,בעוצמה, מתוך גאוות יחידה, דוגמא אישית ערכית ומוסרית, עליה לומר 'הנני' ולפעול.
לא צריך להשתמש כל הזמן במילה 'מהפכה'. זה קצת מלחיץ ומפחיד. למילה מהפכה לא בהכרח יש קונוטאציות חיוביות. מהפכה נתפסת כמשהו כוחני וכפייתי שמערער סדרי בראשית ויסודות שלטון. עדיף להמעיט במילים גבוהות ולהרבות במעשים קטנים,יום יומיים, בהתמדה בנחישות וברגישות. אם אכן כך יעשה- אז גם המילה המלחיצה מתחילת הפיסקה תהפוך להיות ידידותית ומעשית.
הכותב הוא איש חינוך ותקשורת, ומרבני צהר ומתמודד בבחירות לכנסת ברשימת "האיחוד הלאומי"
