במרפסת הבית מונח לו בשבועות האחרונים ארגז פלסטיק צהוב הקולט לתוכו מפעם לפעם בקבוקים ריקים המיועדים למיחזור. אודה ואתוודה כי למרות המודעות הגוברת לנושאי איכות הסביבה, חוק הפיקדון וזכייתו של אל-גור בפרס נובל לשלום על סרטו "אמת מטרידה" העוסק בתופעת ההתחממות הגלובלית, משפחתנו עדיין מתקשה לסגל לעצמה אורחות חיים חדשים בתחום. למגינת ליבי, עד לאחרונה רוב בקבוקי הפלסטיק שנכנסו לביתנו סיימו את דרכם באשפה. פה ושם היו אפילו כמה רגעי חולשה בהם מצאתי את עצמי משליך סוללות משומשות לפח הרגיל ולא במתקנים המיועדים לכך, ועל הפרדת פסולת בתוך הבית בכלל אין על מה לדבר.
אז מה בכל זאת השתנה? ואיך קרה שארגז מיחזור שכזה מצא את דרכו, למרות הכול, אל ביתנו? התשובה לכך היא: הילדים. בחודשים האחרונים החל להתנהל בבית הספר של ילדי, בי"ס "גולן" בחיספין, פרויקט מיחזור במסגרתו מופעלים בכיתות מבצעים של איסוף סוללות ריקות, מיכלי קרטון ובקבוקים מסוגים שונים (גם כאלו שלא מחויבים בפיקדון). מה שהצטייר בעיני מלכתחילה כלא יותר מקוריוז, התברר בחודשים האחרונים כהצלחה מסחררת שהצליחה לסחוף בית ספר שלם לעשייה, ועוד יותר מכך לתהליך חינוכי. בשבוע שעבר הסבירה לי ביתי הלומדת בכיתה ג' בטון חמור סבר עד כמה חשוב שנעבור להשתמש בסוללות נטענות במקום בסוללות רגילות. ("אבא אתה יודע איזה נזק עושות סוללות משומשות? זה מזהם את מי התהום!"), וביתי הלומדת בכיתה א' הפצירה בנו שנשמור לה גם בקבוקים שאינם חייבים בפיקדון (מתברר כי יש מתקן איסוף עבורם בבית הספר). אגב, התודעה הסביבתית לא נעצרת בכיתות אלא גם נכנסת לחדר המורים. בבי"ס החליטו לצמצם באופן חד את כמות הניירת והצילומים לטובת דואר אלקטרוני ושימוש חוזר בדפים מצולמים בכיתות.
כאן המקום להדגיש כי בי"ס "גולן" אינו לבד בנושא זה. לפני מספר שבועות הזדמן לידי פלייר של בי"ס "מעלות חיים" בפ"ת שבו מוזמנים תושבי העיר לבקר בגינה אקולוגית מיוחדת שהוקמה בבית הספר ע"י התלמידים לציפורי העיר. ידוע לי על שני בתי ספר בעיר מודיעין שבהם מתקיימת זו השנה השלישית (!) תוכנית חינוכית מיוחדת בנושא תזונה בריאה ואיכות חיים, ומן הסתם ישנן דוגמאות רבות נוספות של בתי ספר ברחבי הארץ שנושאי איכות הסביבה ואיכות החיים הם ציר מרכזי בפעילותם.
אני חייב להודות שיש משהו מרגש ומעודד בכך שדברים טובים שקורים במערכת החינוך נכנסים אלינו הביתה. לדעתי מצב שבו הילדים הופכים לזרזים בקבלת החלטות בתוך הבית הוא נפלא. זה כמובן לא חייב (ולא קורה) רק בנושאי איכות הסביבה. זה נכון גם בנוגע לשיחות על פרשת השבוע סביב שולחן השבת שהילדים יוזמים, או בשאלות וברעיונות שהם מעלים.
אולם מעבר לכך, אני חייב להודות שאני מוצא נחת במיוחד מלשמוע ולראות ילדים הלומדים בחינוך הדתי מדברים בטבעיות על איכות הסביבה, מיחזור והתחממות גלובלית. יש שיאמרו שלא מדובר בחידוש, שהרי רבותינו במדרש עסקו בנושאים הללו כבר לפני 900 שנה (מאות שנים לפני המהפכה התעשייתית) ואמרו כי "בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון, נטלו והחזירו לפני כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים המה! כל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ולא תחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך " (קהלת רבה ט'). אולם בעוד שעיסוק בנושאים כמו צדק חברתי, איכות סביבה, השפעות הניו אייג' (השפעות מבחוץ על היהדות היו מאז ומעולם) ודומיהם היה טבעי וברור לרבותינו לפני מאות שנים, הפכו אלה, משום מה, בדורות האחרונים למוקצים מחמת מיאוס בחינוך הדתי כשעיסוק "אינטנסיבי מידי" בהם עלול להחשיד ב"התיפייפות", ב"ניסיון למצוא חן בעיני החילונים" ואפילו ב"שמאלנות" (רחמנא ליצלן…).
כאמור, כל זה משתנה, במיוחד בשנים האחרונות, כשיותר ויותר רבנים, גורמים חינוכיים ותנועות ערכיות ברחוב הדתי, מרימות על נס נושאים שכאלה והופכים אותם לא רק ללגיטימיים, אלא גם לתורת חיים.
לפני כשבועיים הזדמנתי לאחד מבתי הכנסת בשכונת בקעה בירושלים. קירות המטבחון של האולם הרב- תכליתי, הממוקם מתחת לאולם התפילה, היו מלאים בשלטים המורים לחברי הקהילה המשתמשים במקום היכן לרכז בקבוקים למחזור וכיצד להפריד את האשפה. אם פעם שלטים שכאלו היו מעוררים בי סוג של גיחוך ואפילו אנטגוניזם, הרי שהפעם מצאתי את עצמי פשוט מקנא. קנאתי ברגישות, בתשומת הלב (מתי בפעם האחרונה נתקלתם בבית כנסת שלאורך כל המסדרונות שבו ישנם מעקות לשימוש נכים, מעלית שבת וכבש לעגלות נכים?) ובטבעיות שבה כל אלו מצאו את מקומם בבית ה'. קנאתי, ומצד שני גם שמחתי שמשהו בכל זאת משתנה.
איתמר מור, עורך עלון "השבת"
