רבים בחברה הדתית עסוקים בלהסביר כמה "אנחנו" בסדר, לא שונים מ"אחרים" וש"אנחנו" לא מאיימים על אף אחד. אחרים לא מנסים להתחבב אלא פשוט חושבים ש"אנחנו" הכי טובים. אז איפה האמת עוברת?
מספרים שהסופר עמוס עוז התבטא פעם על החברה הדתית לאומית ומקומה בציבוריות במילים: "משגיח הכשרות עזב את קרון המסעדה של הרכבת ומנסה לתפוס את מקומו של נהג הקטר".
נדמה שאמירות פוגעניות מסוג זה, כמו גם אכזבה ברמות שונות מקצב נסיעתה של הרכבת, גורמות לתגובות שונות בציונות הדתית. סגנון תגובה אחד הוא בהיווצרותם של "מכווני קטר" שהחליטו כי מכיוון שכך הם פני הדברים הרי שיש לעשות הכל על מנת לתפוס את מושב נהג הקטר. יש מי שמוכן גם להשליך מהרכבת את ה"ערב רב" ש"לא מתאים לכאן" או פשוט לנתק כמה קרונות מהרכבת או אפילו להתחפש לנהג קטר…
יש מי שהחליט בעקבות הרעש (ואולי גם הסרחון) העולה מהקרונות האחרים לארגן לעצמו קרון נפרד, שם הוא מדמיין לעצמו כאילו הוא נהג הקטר או שהוא סתם אומר תהלים שהרכבת תגיע בשלום.
לעומתם ישנם אחרים שהחליטו לחיות בתוך קרונות הישראליות בסגנונות שונים. החלק אולי הגדול בציונות הדתית, החליט להשתלב במגמת הסגרגציה של החברה הישראלית תוך שהוא מסדר לו בקרון את הפינה שלו. יש שם עזרה הדדית, אזרחות טובה וכמובן ערכים של תורה ומצוות, ומהחלונות אפילו, פה ושם, רואים את התקדמות הרכבת.
אולם גם באותה קבוצה דתית-לאומית הנוסעת ברכבת הישראלית, יש חלקים שונים. למשל יש ביניהם כאלו החושבים שתפקידם הוא להרגיע את שאר יושבי הקרון ולהסביר להם שדתיים הם לא איום לא עליהם, לא על הרכבת ולא על הקטר. הם עושים זאת בדרכים שונות כמו התיישבות על ספסל התקשורת הישראלית, או על ספסל מעורב המעיד שהם "ככל האדם" ולא כאלה דוסים כמו שעלולים לחשוב עליהם. יש מביניהם מי שמחלק סיגריות שאותם השיג בספסלים אחרים לחברים היושבים באזור הדתי, כדי שכולנו נשאף מאותו עשן… ויש גם מי שבעיקר מנסה להכות בפטישים על הקרון האטום.
המאמצים של הדתיים כה גדולים, עד שלאחרונה הפסיקו יושבי הספסלים להתבונן בחרדים שעד עתה כלל לא עלו לרכבת, משום שהרבה יותר מעניין ומסקרן להבין מה אוכל את הדתיים-לאומיים שגורם להם להתנהג בצורות משונות כ"כ.
האמת היא שאיננו בכלל ברכבת ואיננו נוסעים לשום יעד מרוחק. אנחנו- הדתיים לאומיים, כמו גם "החילוניים" ואפילו החרדים, בונים יחד סוכה. במודע, או שלא במודע, אנו בונים כאן את סוכת דוד הנופלת. סוכה היא מושג יהודי ויש לה הגדרות הלכתיות ברורות, אך גם משמעויות ורמזים מעולם האגדה והסוד. מצד אחד, אם היא לא כשרה אין שמה סוכה (היא אולי נותנת צל בחלק מן היום, מגנה מפני טפטוף קל של גשם, אבל לא זה העניין), אולם מצד שני חז"ל עדיין אמרו עליה שראויים לשבת בה כל ישראל. כדי לבנות את הסוכה הזאת צריך שיהיה מי שייטול פטיש ומי שייטול קרשים, שיהיה מי שיביא וילונות ואחר ענפים וקישוטים, זה יכול להיות אנחנו או אחרים. אולם ראשית כחמה, יש להכיר ולהבין כי זו סוכה, על כל המתחייב מכך.
מי שמתעסק ב"איך אנחנו נראים או נשמעים" או בשאלה "מה מקומנו?", אולי מנסה לתפור את החברה הדתית ליתר חלקי החברה, אבל מדובר בטלאי חיצוני. כך לא בונים סוכה שכולם חוסים תחת כנפיה. בכדי לסוכה תהיה סוכת שלום על השוכנים בה לחיות את חייהם, כל אחד ע"פ עניינו הוא, בצורה האוטנטית ביותר, ובמקרה של הציונות הדתית מדובר גם בהעמקת העיסוק בתורה והרחבת לימודה בתוכנו ובחלקי חברה אחרים. בנוסף מדובר ביכולת להאמין בערכו של עם ישראל, על כל גווניו, ומתוך כך להשתתף בכל מה שמקים את מדינת ישראל ואת מימוש חזון שיבת ציון.
החיים המלאים האותנטיים האלו הם מסר גדול מאד הם המסר האמיתי ביותר וממילא המשפיע ביותר והיום יותר מתמיד הם יכולים להכניס את כל ישראל תחת סוכה אחת.
הרב אחיה שלמה אמיתי הוא רב קיבוץ שדה אליהו ומרבני 'צהר'
