לפעמים אי אפשר לנסוע קדימה ולכן חייבים "לעשות רוורס", אבל גם בנסיעה לאחור יש כללים. האם הציונות הדתית מתעקשת לנסוע רק בכיוון אחד ולכן הפכה לכת סגורה, או שמה היא פשרנית מידי ולכן היא חסרת אופי? הרב יובל שרלו עונה.
האם באמת בציונות הדתית יש מקום לכולם?
למדו אותנו כי בכדי שיהיה מקום לכולם צריך לאמץ שפה כפולה, סותרת, מורכבת ועמוקה. כדי שיהיה מקום לכולם צריך להצטמצם; צריך להכניס לשפה המדוברת מילים כמו "פשרה", "ויתור", "הקפאה", "התחשבות", "פינוי מקום" וכדו'. אצל חלק מאתנו מילים כגון אלה הן כמעט בגדר כפירה, מעצם היותן מנוגדות לעמדות הטוענות כי "אין פשרות", "רק לכתחילה" ו"אנחנו ננהיג".
ובכן, המציאות מלמדת שזה פשוט לא הולך. מי שרוצה לארח את השני בסוכתו, ויותר מכך: מי שרוצה להיות ביחד עם רבים אחרים באותה סוכה, סוכת כלל ישראל, חייב להטמיע בעצמו את ההכרה כי רק שימוש במילים המעניקות מקום לאחר הדבר אפשרי. צורך זו נובע מכיוונים רבים: מכך שלא ניתן להגיע לאחדות ללא ענווה; מההכרה העמוקה שלא כל האמת נמצאת דווקא אצלנו; מכך שעולמו של השני יקר בעיניו לא פחות ממה שעולמנו שלנו יקר בעיני עצמנו; מההגינות; מהרצון העמוק גם לקבל את השני.
כדי להיכנס בסוכה אחת יש צורך לאמץ את שפת הזוגיות שאנו מכירים היטב מעולם המשפחה. שוו בנפשכם מה טיבו של בית שאחד ממקימיו טוען שיש לו טעם בבית זה רק לכתחילה וללא פשרות, בלי וויתורים ובאימוץ מוחלט של עמדותיו שלו.
מאידך גיסא, לא לחינם מילים אלה מעוררות בנו גם תחושה של חוסר השלמה פנימית. הלוא המטרה הסופית אנינה האחדות. האחדות היא ללא ספק כלי מחזיק ברכה, אולם התוכן הנוצק לכלי הוא העיקר. למעלה מכך: מה טעם יש באחדות אם אנו עצמנו צריכים לוותר על חלקים בזהותנו (שאלה העולה אין ספור פעמים גם במסגרת זוגית)? בשל כך, פעמים רבות אנו ממציאים דבר שאינו קיים, כמו "זוגיות פתוחה" שבה יש אחדות מעושה שכן בכל רגע, כל אחד, יכול ללכת בדרכו באופן מלא וללא התחשבות באחר. אפשר לראות זאת גם באהבה הכללית השוררת לעיתים בעם לקרע הטוטאלי במישור הרוחני והאידיאולוגי מאידך. כל אלו פתרונות יפים ברמת התיאוריה. הם אולי מפרנסים כתיבת מחשבות ודמיונות, אולם במציאות הבחנה שכזו אינה אפשרית. עובדה היא שככל שאנו מושכים יותר רק לכיוון ה"לכתחילה", לא רק שאין אחדות מבחוץ, גם אנחנו, המחנה הדתי-לאומי נקרע מבפנים. אנו מבודדים את עצמנו עוד יותר כלפי חוץ, ומוצאים את עצמנו בלתי רלוונטיים.
מהחסידות למדנו, בין השאר, כי לעיתים דווקא ענייני דרך ארץ הם אלו העשויים להעניק לנו שיעור רוחני עמוק. את עוונותיי אני מזכיר היום: לפני כמה שנים נאלצתי עקב ריבוי עבירות תנועה לעבור קורס נהיגה מונעת. בין השאר לימדו שם את כללי הנהיגה לאחור (רוורס): אסור לנהוג לאחור אם לא חייבים או אם ישנה אפשרות אחרת; מותר לנהוג לאחור רק במינימום המרחק הנדרש; יש לבצע את כל הבדיקות הנדרשות קודם הנהיגה לאחור וכל זה בכדי שלא לפגוע באף אחד. הרבה מוסר למדתי מכללים אלה. ראשית עצם העובדה שהם קיימים מלמדת כי לעתים יש חובה לנהוג לאחור. אולם לא זו בלבד, העבודה כי לעתים הנהיגה לאחור היא הדרך היחידה להתקדם באמת בדרך. דווקא פינוי החזית, היא זו המאפשרת לשוב ולחתור קדימה. אולם גם לנסיעה לאחור יש כללים. וויתור ופשרה אינם דרך חיים. מי שעושה אותם כאלו עולה על דרך בינונית ואפורה. החשבון תמיד צריך להיות של שכר פשרה כנגד הפסדה.
אפשר לאמץ כללים אלו. להכיר ולהיפתח למציאות שבה אנו לא היחידים ההולכים בדרך, ולכן נכון מלכתחילה לחתור להסכמות, ויתורים ופשרות. זה נכון לא כתרגיל טאקטי, אלא כדבר מה מהותי היונק ממה שנאמר לעיל: מענווה, מהכרה בחסרונות שלנו שאותם עלינו להשלים מן ה"אחר". זוהי החשיבות שבכניסה לסוכה אחת שיש בה עקרונות חשובים נוספים. כל עוד שפתינו לא תכלול מילים שכאלה ונדבר רק בשפת ה"ללא פשרות", אנו נשיג בדיוק את מה שמילים חד-משמעיות משיגות בדרך כלל: יצירת כת. מאידך גיסא, אם באוצרנו יהיו רק מילים המאפשרות אחדות ולא נחתור בכלל לחיים של "לכתחילה", הרי שגם כך לא נתקדם. עולמנו צריך להיות מונח בין לבין. רק אז נזכה לשבת בסוכה אחת עם כלל ישראל כולו.
הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
