לפני כשבועיים התבשרנו על מותו הטראגי של הטייס הצעיר, סרן אסף רמון ז"ל, בנו של הטייס והאסטרונאוט הישראלי הראשון, אל"מ אילן רימון ז"ל.
עם היוודע בשורת האיוב עטפה את המדינה תחושה קשה של עצבות על מותו של אדם צעיר, מוכשר, מבטיח ובמקרה זה גם מיוחס. מהדיווחים בתקשורת התברר כי, ככל הנראה, אין גם את מי להאשים בתאונה הקשה ולכן אין גם על מה ועל מי לכעוס. נותרנו עם תחושה של עצבות שקטה, תסכול וחוסר אונים משתק שהסתכם בצפייה בשידורים החוזרים ונשנים, בניתוחי המומחים, הפרשנים והאלופים במילואים. הבשורה הייתה כה קשה לעיכול, שעצם העיסוק העניק תרפיה. קשה להאמין כי המוות דופק פעמיים על אותה דלת ובאותה צורה. לפעמים רק בעצם החזרה והשמיעה של אותו סיפור פעם אחר פעם, ללא הרף, ניתן לנסות ולקלוט את הבלתי אפשרי.
קבלנו תזכורת לעד כמה אנו קטנים ופגיעים. המציאות טופחת שוב ושוב בפנינו ומוכיחה כי למרות הקדמה הטכנולוגית אותה האדם השיג, אחרי הכל גם אנו יצורים עשויים בשר ודם שחייהם תלויים על בלימה. לרגע התערער בכולנו מנגנון ההגנה האומר כי "לי זה לא יקרה". זהו אותו מנגנון המאפשר להורים שבינינו לשלוח את בנינו לצבא ולעוד לתפקידים מסוכנים, מבלי לשקוע בחרדות משתקות. קיבלנו תזכורת כואבת לתוצאות הקשות ולסכנות האורבות בצד התהילה והגאווה. קשה לעמוד מול אבלה של משפחה אשר חרטה על דגלה את רוח ההתנדבות, הציונות והשורשיות. אין ספק כי באותו יום נוראי לפני שבועיים כל אחד היה שקוע באבל ובתחושת האובדן.
אולם בצל ההתעסקות התקשורתית בטרגדיה של משפחת רמון שאבדה בן ואב בנסיבות דומות, נשמעו גם קולות אחרים, אמנם חלשים, שתהו האם תשומת הלב התקשורתית שקבל מותו של אסף רמון היא מידתית. מדוע רק אירוע זה, שהוא קשה ללא ספק, הצדיק הקדשה של שעה במערכת החינוך יום למחרת? האם חללים אחרים אינם מצדיקים תשומת לב דומה? האם יש הבדל בין דם לדם? האם באמת מותו של מצטיין קורס טיס, שהוא גיבור בן גיבור, נורא יותר ממותו של חייל אחר בתאונת דרכים למשל?
עד לימים האחרונים לא היה זה 'פוליטקלי קורקט' לשאול שאלות אלו בקול, אולם נדמה כי כעת הם עולים לפני השטח. אנשי מקצוע המכירים מקרוב את ההתמודדות היומיומית של משפחות עם השכול, מודים אף הם כי ההד המוגבר שקבלה פרשת מותו הטראגית של אסף רמון יצרה עוול מסויים כלפי משפחות אחרות, במיוחד כאלו שגם אצלם הכה המוות פעמיים או שיקיריהם נהרגו תוך כדי הצלת חייהם של אחרים, ולמרות זאת לא "זכו" להד תקשורתי כה משמעותי.
אז למה בכל זאת זה קורה?
ראשית חייבים לומר כי אין לבוא בביקורת על ציבור שלם, וגם לא על התקשורת שבסך הכל מספקת את מה שהציבור רוצה לראות. העיסוק המוגבר, נבע בין השאר, מהצורך של כולנו לעסוק בו. היה משהו מרגיע בהתעסקות הזאת. היא אפשרה לנו להרגיש שאנו עושים משהו למרות שבפועל באמת אין שום דבר שניתן לעשות. אין ספק שאין מקום להשוואות בין דם לדם, חלל כזה וחלל אחר. אולם גם כך עדיין מציאות שבה שניים- בני אותה משפחה, אב ובן ששניהם נהרגו בנסיבות דומות, נתפסת כקשה יותר לעומת סיפורים אחרים.
ייתכן והתגובה שלנו למותו של סרן רמון הייתה תגובה נכונה, ראויה וטובה מעצם יכולתה להכות אותנו בתדהמה ובעצב. גם הקשוחים והמוגנים ביותר בינינו לא נשארו אדישים מול סיפור שכזה, מול דמותו של צעיר כה מיוחד. לא היה ניתן לשמוע את הידיעה ולהמשיך את סדר יומנו כאילו כלום לא קרה.
ויחד עם זאת, כנראה שהיום שבו נספה הטייס הצעיר אסף רמון לא היה צריך להיהפך ליום של אבל לאומי יותר מכל יום אחר שבו בחור צעיר מקפח את חייו בתאונה או על הגנת המולדת. היה ראוי להכריז יום אבל בכל פעם שמשפחה שלמה נמחקת בתאונת דרכים. היו אלה הנסיבות המיוחדות והמחרידות, צירוף המקרים האכזרי והבלתי-נתפס של מות אב ובן באותה צורה, שגרמו לנו להוריד את מעטה האדישות ולהרגיש את הכאב.
את תשובת המשקל עבור אבדן כל אותם חיים צעירים אחרים, עבור הכאב של כל שאר המשפחות השכולות שאבדו בנים בכל סיטואציה שהיא, ראוי שנעשה ביום הכיפורים הזה ברגעי ה'יזכור'. נזכרם לטובה באותן דקות תפילה ביום הכיפורים הבעל"ט.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה. לתגובות ופניות: dgotlieb@netvision.net.il
