בשבועות האחרונים החלנו לעסוק ברעיונות ממצות הקהל. נמשיך לעשות כן לאורך כל השנה בשבת הראשונה של כל חודש, בדרך כלל סביב המועד שבחודש. בשבוע שעבר עסקנו לקראת יוכ"פ בקריאת התורה במקדש ביום כיפור ובהקהל, לאחר שבראש השנה עסקנו במקומם של החצוצרות בראש השנה ובהקהל. הפעם, לקראת חג הסוכות נעסוק בקשר של מצוות הקהל לשמחת בית השואבה.
פעם בשבע שנים, במוצאי יום טוב הראשון, היה מתקיים בעזרת הנשים שבמקדש מעמד הקהל. המלך היה קורא בפני כל הנוכחים- האנשים הנשים הטף והגרים פרשות מחומש דברים, לזרזם במצוות ולחזקם בדת האמת. במעמד הקהל הכל שומעים ומקשיבים לקריאה: שישמעו קריאתו …ולהקשיב אזנם לשמוע …חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה. ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל" (רמב"ם הל' חגיגה ג, ו).
יש להניח שעם סיום מעמד הקהל, היתה פורצת שמחה גדולה שהרי בכל שנה במוצאי יום טוב הראשון היו הכל שמחים בשמחת בית השואבה. הרמב"ם מאריך לפרט ולתאר את השמחה הגדולה שהיתה בעזרת הנשים במקדש בכל שנה בחג הסוכות ממוצאי יום טוב הראשון, שבמרכזה: "גדולי חכמי ישראל, וראשי הישיבות, והסנהדרין, והחסידים, והזקנים, ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות" (רמב"ם הל' לולב ח, יד). מה היו עושים הנוכחים האחרים? "אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע" (שם). גם כאן התכונה של ההמון למעט החכמים והגדולים היא השמיעה והראיה.
את המקור לשמחה הגדולה במקדש לומד הרמב"ם מפסוק, שהרמב"ם עצמו בהלכה אחרת (הל' לולב ז, יג) ציין כמקור ממנו למדים על חובת נטילת ארבעה מינים במקדש. מכאן שהשמחה הגדולה בכל לילה מלילות חג הסוכות, היתה הכנה לקראת מצות נטילת ארבעת המינים בבית המקדש ביום שלמחרת.
אם נסדר את לוח הזמנים והאירועים בעזרת נשים במקדש בסוכות שלאחר שנת השמיטה, במוצאי יום טוב הראשון ולמחרתו, נקבל כך: עם צאת החג, מעמד הקהל בו הכל שומעים לקריאת התורה של המלך, הגדולים והקטנים, החכמים והגרים, ועם סיום המעמד פורצת שמחה גדולה מאד, שבמרכזה גדולי ישראל בתורה ובמעשה, ואף המלך בהיותו איש המעשה הגדול ביותר בישראל, שותף בשמחה זו. ההמון הרחב המשיך לצפות במנהיגיו השמחים, ולהתרשם רושם פנימי עז, מקבלת התורה המחודשת ומהשמחה הגדולה שפרצה עם סיום המעמד "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" (סוכה נא ע"א). כל זה לקראת עבודת היום במקדש ובכללה נטילת ארבעה מינים, שהיא אפשרית במקדש בלבד בשאר ימי החג. כך מתאר את הימים הללו רבי יהושע בן חנניה: "כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה – תמיד של שחר, משם – לתפלה, משם – לקרבן מוסף, משם – לתפלת המוספין, משם – לבית המדרש, משם – לאכילה ושתיה, משם – לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך – לשמחת בית השואבה" (סוכה נג ע"א).
אין ספק שאת העשיה, השמחה הגדולה וההתלהבות בעבודת ה' שהיתה במקדש בימי חג סוכות בכל שנה ועוד יותר בסוכות שבמוצאי שמיטה בשל מעמד הקהל, לא ניתן לשחזר או למצוא לו תחליף אחר. ובכל זאת, בקהילות רבות הונהג מלפני קרוב לשלוש מאות שנה לקיים שמחה מיוחדת בחג סוכות זכר לשמחת בית השואבה. יסודה הוא בהנהגת הרב חיים אבועלפיה מטבריה, בה תמך גם הרב חיים בן עטר, אור החיים הקדוש.
בסוכות תש"ו, החל ר' שמואל זנוויל כהנא, שז"ך, שלימים שימש כמנכ"ל משרד הדתות, בתמיכת הרבנים הראשיים, לעשות זכר למעמד הקהל. הוא מימש את קריאתו של הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, האדר"ת, לעשות זכר למצוה זו. מאז בכל סוכות שבמוצאי שמיטה (למעט סוכות תשל"ד בשל מלחמת יום כיפור), מתקיימים מעמדות זכר להקהל בירושלים. בתחילה בבתי כנסת בעיר, ומלאחר מלחמת ששת הימים ברחבת הכותל המערבי. הרבנים הראשיים לדורותיהם, יחד עם רבני ערים ודיינים, קוראים בתורה במעמד זה. היו פעמים שגם ראשי המדינה- נשיאים, שופטים, השתתפו המעמד זה.
מעמדות שמטרתם רק להזכיר את שהיה, לא יכולות להעצים רוחנית באותו אופן בו מקיימים את המצוה המקורית, ובכל זאת ערך רב יש בהם. הם לא נועדו רק לציין את שהיה בעבר, וגם לא להשכיחם מאיתנו בהווה, אלא לעורר אותנו בכל פעם מחדש למצב השלם, לדרוש לציון. לדעת שעבודת ה' שלנו כפרטים וכעם, עם זאת שאנו כ"כ רגילים לה ולהלכותיה, היא בעצם חסרה ולא שלמה. "ומזה נקח מוסר, כי אלה הזכרונות האחדים למקדש – לא ללמד על עצמם יצאו, כי אם ללמד על הכלל כולו יצאו, לזרז רוח נבונינו ושוקדי דלתי תורתנו, לשוב משמרת הקודש בתלמוד כל ענייני המקדש והקודש, ובזה ניתן יד לעזרת עמנו, ונפתח פתח תקוה לישועת ה' לנו, המציץ מן החרכים ומצפה לעת נפנה אליו וניוושעה" (הראי"ה קוק, שו"ת משפט כהן, הקדמה, עמ' טז)
הרב יהודה זולדן, רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה- מכון לב ירושלים ומרבני 'צהר'
