שאלה:
הסתיים לו היום הקדוש והנורא, יום בו התקרבנו לאבינו שבשמיים,עכשיו אנחנו נאלצים לרדת לעולם המעשה, להתעסק בדברים הכי ארציים, בונים סוכה, קונים ארבעת המינים ומתכוננים לחג סוכות בו מצוות היום היא לאכל ולישן בסוכה, עולם כל כך חומרי וארצי, כל כך מתרחקים מאווירת הימים הנוראים,כיצד בכל זאת ניתן לשחזר את אווירת יום הכיפורים גם במשך ימות השנה?
תשובה:
מסופר על הגאון מווילנה כי לפני מותו פרץ בבכי. שאלוהו תלמידיו: "רבנו מפני מה אתה בוכה? הרי עומד אתה בפני כניסה לעולם האמת; עולם שכולו טוב ובו תוכל ללמוד תורה בשקט ובבטחה וליהנות מזיו השכינה?" ענה להם הגאון מווילנה: "מצוות תפילין לא אוכל לקיים בעולם האמת ועל כך אני בוכה."
יום כיפור הוא יום גדול ונורא, יום קדוש ואדיר, יום שבו אנחנו מתרחקים מחיי החומר ונדמים למלאכי השרת. ביום הכיפורים אנו זוכים לקרבה מיוחדת עם בורא עולם, אולם האם זוהי תכלית האדם, לחיות חיי רוח המנותקים מחומריות? התורה מצווה אותנו "אנשי קודש תהיון לי" והר' מקוצ'ק נהג לומר לתלמידיו כי כוונת התורה שנהיה אנשים קדושים, כי מלאכים יש לו לקב"ה מספיק.. אמנם מלאכים הם קדושים של מעלה, אולם בני האדם יכולים להיות קדושים כאן למטה, וזוהי משימה קשה בהרבה.
המשימה שלנו היא לבנות ולשכלל את העולם בחיים שלמים ומלאי משמעות. חיים של חומר ורוח, של גוף ונשמה.
אמנם הגלות הארוכה שיבשה לנו מעט את היחס הראוי לחיים. חכמים לימדונו כי מזמן שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד; כלומר בזמן החורבן מתכנסת האומה בחיים מצומצמים שבהם לא ניתן לפתח ולשכלל כוחות כבירים. זהו נסיון ארוך של הישרדות במציאות לא-טבעית שבה עם שלם נודד ממקומו תוך שהוא נתון לחסדי האומות. במציאות מאולצת שכזו היחס אל החיים מתעוות ונוצרים שיבושים טעות לחשוב כי הבריחה מהחומר היא הדבר הנכון, חיי קדושה המנותקים מהחומר הם חיים חסרים ולא שלמים, חיים של אידיאל חלקי. זוהי תפיסה נוכרית שאין לה קשר ליהדות.
בדת הנוצרית, למשל, אנשי הרוח והמעלה הם אלו המתרחקים (לפחות על פי האידיאולוגיה שלהם) מחיי חומר. הם אינם מתחתנים והם מתנזרים מהנאות העולם. תפיסה זאת ממחישה עד כמה הנצרות התייאשה מתיקון העולם. היא מפחדת מהכוחות החזקים שקיימים בעולם ולכן היא בורחת מהם.
לעומת הדת הנוצרית מגמת התורה היא להופיע בחיים, לתקן ולשכלל את העולם. להבדיל מהנוצרים, ביהדות מכונה ברית הנישואין בשם "קידושין". פסגת הקדושה היא היכולת לחבר בין עולמות רוחניים למציאות ארצית, ובכך להראות כי ניתן לבנות חיים של קדושה, חיים של יצירה. רחוקה היא דרכה של היהדות מתפיסת הנצרות כמרחק האור מן החושך.
הגאון מווילנה בכה טרם מותו בגלל שהוא ידע היטב כי רק פה בעולם המעשה ניתן לקחת עור של בהמה גסה ולהפוך אותה לתשמיש של קדושה. הוא בכה משום שידע שיפה שעה אחת של מעשים טובים פה בעולם הזה יותר מכל חיי העולם הבא.
במוצאי יום כיפור אנחנו יוצאים מבתי הכנסת חמושים בכוחות רוח לקראת המשימות המשמעותיות הניצבות בפנינו: בניית חיים של קדושה ושל חיבור לכוחות הטבע. מיד בצאת יום הכיפורים אנו מתחילים בבניית הסוכה ומזכירים לעצמנו כי את האנרגיות החזקות חייבים לתעל לחיי המעשה היומיומיים. אנחנו הולכים בשמחה לשוק ארבעת המינים ושם קונים ארבעה מינים מעולם הצומח ומגלים בהם את הקדושה הטבעית.
אפשר להתרפק על ניחוחות קדושת יום הכיפורים ולמצוא בהם את הקרבה לה', אולם עלינו לזכור כי אלוקי השמיים הוא גם אלוקי הארץ, ואת הקדושה אנחנו מחוייבים למצוא בחיי השגרה ובעולם המעשה. למצוא ניחוחות של קדושה מעשית.
עובד ה' אמיתי הוא לא רק מי שיודע לבכות ולהיטהר ביום הכיפורים אלא מי שגם יודע לשמוח שמחה אמיתית; שמחה של חיים מלאים.
ושמחת בחגך והיית אך שמח!
הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים
