"הכול מתחיל בבית", כך קרא הפסיכולוג הנודע ו'יניקוט לאחד מספריו המפורסמים. קביעה זו מגלמת בתוכה אמת גדולה על פיה "מבצרו" הפרטי של אדם אינו מהווה רק מַחְסֶה אלא גם מעצב את חייו, ואת חיי הקרובים לו. רק אדם החש מוגן יכול להכיר בחולשותיו, ורק אדם המכיר בחולשותיו יכול לממש את מעלותיו. משום כך דווקא בביתו, כשהוא , חש חזק ומוגן, הוא יכול להרשות לעצמו להיות "הוא עצמו". גדילה בסביבה חמה ומוגנת בבית המרוחק מהמולת הרחוב, קריטית להתפתחותו של הנער המתבגר כדי שיוכל להיות מסוגל בבוא הזמן לתרום לעצמו ולחברה.
אלפי בני נוער אינם זוכים ל"בית" במסגרת משפחתם הביולוגית. בני נוער אלו חיים שנים רבות, מילדות, בבית אחר – "במסגרות השׂמה" שבמימון המדינה. מסגרות אלו מעניקות לילדים ולבני הנוער "בית" גם במשמעותו הפיזית וגם במשמעותו הנפשית. דא עקא, שבהגיעם לגיל 18 המדינה כבר אינה רואה עצמה אחראית לגורלם, והם מוצאים עצמם באחת ללא קורת גג וללא תמיכה. מציאות זו היא אכזרית וחסרת היגיון, שכן פעמים רבות השקעה בת שנים של משאבים אנושיים וכלכליים נופלת לטמיון בשל העובדה שבשלבים האחרונים והקריטיים – שלבי עיצוב האישיות הבוגרת ופיתוח העצמאות האישית – לא ניתנה יד תומכת לזקוקים לה.
הצעת חוק סיוע לבוגרי מסגרת השׂמה חוץ ביתית, התש"ע–2010, שאותה הנחתי על שולחן הכנסת, מתייחסת לחובתנו המוסרית לתמוך בילדים חסרי עורף משפחתי, שעברו את גיל 18 ונשארו ללא קורת גג. החוק יחייב את המדינה לסייע לאותם בוגרים עד גיל 23 במגורים, בהמשך טפולים נצרכים, ברכישת מקצוע ובהוצאות קיום למי שאין בידו אפשרות לפרנס את עצמו.
סיוע זה קריטי במיוחד בתחילת תקופת הבגרות של הצעירים. מדובר בתקופה בה מעוצבות תשתיות היסוד לכל חייו הבוגרים של האדם. ההכשרה המקצועית הנדרשת בימינו מביאה לדחייה בכמה שנים את היכולת להתפרנס בכבוד ולהקים משפחה. עובדה זו מחזקת את חשיבותם של שנים אלו כשנות הכשרה ועיצוב אישי. מעבר לערך המוסרי שיש בסיוע לאותם בני נוער, ישנו גם היגיון כלכלי בהשקעה בתכניות תומכות המונעות הידרדרות, שכן בכך נחסכים משאבים ציבוריים רבים המושקעים בשיקום מי שכבר נכנס למעגל הפשע וההתמכרויות.
יש לעזור לאדם לפני שהוא נופל לגמרי, משום שאז השיקום קשה הרבה יותר ויקר הרבה יותר:
…למה הדבר דומה? אומר רש"י: זה דומה למשא שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ – חמשה אין מעמידין אותו". משום כך ישנה חשיבות מרובה בהפעלת תכנית התערבות בתקופה קריטית כל כך, שבה עדיין ניתן להשפיע על הצעיר ולהעמידו על רגליו לטווח ארוך.
אני מבקשת לשים דגש על נדבך נוסף וחשוב שבהצעת החוק, והוא הסיוע ברכישת מקצוע. מסורת ישראל הדגישה כי בני נוער ללא הכשרה מתאימה הם בסיכון גבוה להידרדר לפשע. אף ההלכה דורשת מכל הורה: "כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות (=מקצוע)". מתוך הבנת התוצאות השליליות של היעדר מקצוע ועל כך אמר רבי יהודה כל שאינו מלמד את בנו אומנות… כאילו מלמדו ליסטות (=הדבר דומה כאילו לימדו להיות פושע, שכן בלית ברירה ידרדר לפשיעה)!". כשם שהמדינה לקחה על עצמה להשלים את החוסר ההורי של הילדים עד גיל 18, כך "המתחיל במצווה – אומרים לו גמור", ועליה לדאוג להם עד שיתבססו תעסוקתית.
מעבר לכך, שוטטות ברחוב מפגישה את בני נוער אלו עם עולם הפשע על תוצאותיו ההרסניות.
ההלכה היהודית חייבה אותנו להציל כל אדם בסיכון. כיום מדינת ישראל מקיימת חובה לגבי הצעירים רק עד גיל 18 – ואין כל היגיון לעזוב את אותם צעירים בסיכון לפני שאנו מעמידים אותם על קרקע בטוחה.
בית, עבודה וחברה בעלת השפעה חיובית – לכל אלו לא זוכים נערים מגיל 18 אשר גדלו ב"מסגרות השׂמה", עוד בטרם הצליחו לגבש את ביתם ואת עתידם בעצמם.
תמיכה בהם בתקופת רגישה זו היא חובתנו המוסרית והיהודית. תמיכה זו תסייע ביכולתם להקים את ביתם הפרטי וביכולתנו אנו לעצב חברה צודקת ויוצרת בה כל אחד נהנה מיגיע כפיו וכלשון הפסוק: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (תהילים קכח, ב'):
מחויבותנו החברתית חקוקה בצו עתיק יומין שעשה אותנו לעם בעל תחושה של ישראל ערבים זה לזה וחוזק החברה נישען על הציווי: "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק" (ישעיהו מא, ו).
ח"כ אורלי לוי
