לפני כ- 16 שנה, בבוקרו של ט' באב, מצאתי את עצמי עומד בתפילת שחרית ברחבת הכותל. הייתי בן 18, בשנה הראשונה שלי בישיבת ההסדר, וחופשת "בין הזמנים" שעמדה להתחיל מיד לאחר צאת הצום קרצה לי כ"כ, שהקדמתי ונסעתי הביתה עוד בתחילת אותו שבוע. סבב הטלפונים הרגיל שהייתי עושה לחבר'ה בכל פעם שהגעתי הביתה, למד אותי כי אני לא הייתי היחיד שהחליט להקדים ולחזור… אחד מאותם חברים היה זה שהציע לי להגיע בערב תשעה באב לכותל המערבי.
הגענו לשם באמצע הלילה. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, אולי קצת אחרי. סיבוב קצר במקום גרם לי להרגיש זר. המון האדם שישב מקונן ובוכה על רצפת הרחבה, נראה לי תמוה משהו. האם באמת הם בוכים? האם הם באמת מצטערים? אולי כל זה סתם הצגה? אולי הם רק עושים את מה שהם עושים כדי להראות נכון? כדי שיגידו עליהם?
גם ברחבה האחורית לא מצאתי את עצמי. ט' באב – הלילה הכואב ביותר לעם היהודי, מול שריד בית המקדש- במקום הקדוש ביותר, ישבו המון בחורים ובחורות, רובם ככולם שייכים לציונות הדתית, צוחקים. באוויר חיוכים, צחוקים, צרחות וצעקות, טפיחות על שכם, הסתחבקויות. "אהלן אחי" ו"מה קורה אחותי?". סוג של פגישת מחזור או טיול שנתי. אם אין מה לעשות בתשעה באב, אז לפחות לעשות את זה בכותל.
כך עמדתי לי ליד החומה הנמוכה המפרידה בין שתי הרחבות ולא מצאתי את עצמי.
סבא שלי ז"ל היה נוהג בכל שנה להשליך עם יציאת צום ט' באב את ספר הקינות, שקנה אך יום לפני כן, לגניזה. כששאלו אותו על כך הסביר: "בשביל מה להחזיק בבית ספר שבשנה הבאה כבר לא אזדקק לו?". האם האמונה בערה בסבא ע"ה עד כדי הצורך להשליך את הקינות לגניזה, או שהמעשה נולד אצלו מתוך הרצון והצורך ולחזק את האמונה (בבחינת אחרי המעשים נמשכים הלבבות)? אינני יודע, והאמת היא שזה לא ממש משנה, כי כך או אחרת, סבא היה בתוך העניין, בתוך הדילמה, בתוך הרצון להרגיש את החוסר של המקדש בחייו הפרטיים והכלליים. לי אין אפילו את זה.
מבט כללי מסביב מגלה שכנראה לא רק לי קשה. בשנים האחרונות הפך ט' באב כמעט לכל דבר, חוץ מיום אבל על חורבן הבית וגלות השכינה. עוסקים רבות ביום זה בשואה, בשנים האחרונות גם בגירוש מתיישבי גוש קטיף. תנועות חברתיות מנצלות את העיתוי בכדי להביא לסדר היום הציבורי את הזווית החברתית של תיקון האדם והעולם. הדיונים הללו, חשובים וראויים ככל שיהיו, רק ממחישים כמה קשה למי שלא אבד בפועל את המקדש לחוש באמת בצער אובדנו. הדעת מבקשת משהו להיאחז בו, ומסתבר שזה כלל לא פשוט.
זה קשה גם משום, שבתכלס, החיים שלנו אינם גרועים כ"כ. יש לנו צבא, מדינה, ממשלה ובורסה. המושג "גלות הגוף" כבר מזמן הפך מילה נרדפת לצורך בדיאטה… אנו מגיעים לכותל בערב ט' באב עם נעליים ממותגות (ללא עור כמובן) כשבכיס המכנסיים הימני מפתחות של רכב ליסינג חדיש ובכיס האחר טלפון עם מסך מגע דור 3.5 שמקבל אליו מיילים בזמן אמת- אפילו בט' באב. הבתים שלנו גדולים יותר, נוחים יותר. כולנו מחזיקים בתואר VIP מטעם כל מיני "מועדוני לקוחות". לרובנו יש בארנק פחות מזומן ויותר פלסטיקים בצבעי זהב ופלטינה שיכולים לקנות את העולם (בתשלומים כמובן). קצת קשה לחוש ככה צער. מצד שני, כמה מאיתנו צוחקים באמת? שמחים באמת? מאמינים באמת?
יש לי חבר טוב שטוען שעם כל המגרעות של הדור שלנו, יש לנו מעלה אחת על דורות קודמים והיא תחושת הגלות בנפש שקבלנו לתוכנו במתנה, בילט אין. בעוד שתנאים, אמוראים, רש"י ואפילו גדולי החסידות נאלצו לצאת למסעות פיזיים, לגלות של ממש, בכדי לחוש את צער השכינה, רובנו מרגישים לחוצים אל קירות המציאות בכל מקום. אף אחד לא ממש מאושר, אף פעם אנחנו לא ממש "בסדר", בשום מקום אנחנו לא מרגישים בבית. בדיוק כמו הקב"ה. לרובנו אין מישהו שהוא יכול לסמוך עליו בכל מאת האחוזים. אנחנו לא באמת מרגישים, לא באמת אוהבים, לא באמת שמחים. משהו קר עוטף לנו את הלב. יש משהו שבור בלב של כולנו וקוראים לזה חורבן.
החכמה הגדולה היא לזכור את זה. להבין למה כואב לנו ולזכור שהכאב הזה הוא המתנה שקבלנו בכדי שנוכל להתקדם. אנו משליכים את הכאב הזה על כל מיני חסרונות בחיים שלנו (אהבה, סיפוק מקצועי, בן או בת זוג, כסף, כבוד, הכרה וכו'), אולם האמת שמה שחסר לכולנו זאת קרבה. גם במקום המפרגן והאוהב ביותר, גם עם החבר הכי טוב, עם בת או בן הזוג, יש בתוכנו דוק מסוים של זרות ואנחנו לא מבינים למה? למה זה לא יכול להיות פעם אחת מושלם?
