אני מרגיש שלא חסר לי משהו מהותי בעבודת ה' שלי. אני משתדל ללמוד תורה ולקיים מצוות, ובגדול אני יכול לומר שאני גם משתדל לעשות את הישר בעיני הקב"ה (עד כמה שאני מבין בזה). אבל קשה לי לומר שאני מוטרד מכך שבית המקדש נחרב. אולי זה לא בסדר, אבל קשה לי להבין את חשיבותו של המקדש.
תשובה: ראשית כל, אני חושב שהשאלה היא אמיתית מאוד וכל הכבוד על הכנות והנכונות לפתוח נושא כמו זה. אכן בזמננו כאשר עם ישראל ברובו, ברוך ה', נמצא על אדמתו, הרי שיש מקום לברר ולחדד את חשיבות בניין בית המקדש.
כדי להבין את החיסרון הגדול של בית המקדש אני מציע לנדוד לתקופת אנשי כנסת הגדולה, תקופה שבה התרחש מהלך מפתיע ביחס לכוחות הרוחניים שבעולם. הגמרא במסכת יומא מספרת כי החכמים באותו הדור בקשו מהקב"ה לבטל את יצר העבודה זרה מכיוון שהעם לא מצליח להתמודד עמו. בימינו קצת קשה להבין את בקשתם של חכמים, אולם חייבים להבין כי בתקופתם עבודת האל לא הייתה רק עניין שכלי אלא גם עניין יצרי. עד כמה שהדבר נשמע מוזר, היה באותו הזמן יצר שגרם גם לאנשים גדולים לרוץ אחר כוחות רוחניים שליליים. הייתה זו תאווה לכל דבר, ולכן חכמים החליטו לבקש לבטלו, וכל מספרת הגמרא (בתרגום מארמית): "ויצעקו אל ה' אלוקים בקול גדול. מה אמרו? אמר רב ואיתיימא ר' יוחנן ויי, ויי, אותו זה [יצר העבודה זרה] שהחריב את המקדש ושרף את ההיכל והרג את כל הצדיקים והגלה את ישראל מאדמתם ועדיין מרקד בינינו. הבאת לנו אותו כדי שנקבל על ידו שכר? לא אותו אנחנו רוצים ולא את שכרו…. יצא גור של אש מבית קדשי הקודשים. אמר להם הנביא לישראל, הוא יצר עבודה זרה)".
הגמרא אומרת שבקשתם של חכמים נענתה בחיוב, אולם בתיאור ישנו פרט מאוד מפתיע: יצר עבודה זרה יצא מבית קודשי הקודשים! דווקא מהמקום שמסמל את הפך העבודה זרה! כיצד ניתן להבין דבר שכזה?
ע"מ להבין עניין זה אנו נדרשים לעקרון בסיסי הקובע כי כל כוח ויצר הטמון בעולם בכלל, ובאדם בפרט, יכול לשמש הן לחיוב והן לשלילה. במילים אחרות: אין יצר שתכונתו העצמית היא שלילית בלבד, ואין כוח שנברא באדם שיכול להיות מיושם רק בצורה רעה. סווג היצרים כ"טובים" או "רעים" מעיד על חוסר הבנת תפקידם של היצרים. דוגמא לדבר היא תאוות האכילה שבאדם. אפשר לראות בתאווה זו עניין שלילי שכן היא גורמת לאדם לזלילה מוגזמת, לאכילה לא מאוזנת ואף מזיקה. מאידך, ידוע כי הרגשת הרעב, שהיא הביטוי הבריא של יצר האכילה, הוא זה שמחייב את האדם לאכול ושומר עליו בכדי שיתן לגוף את הצרכים הבסיסיים הדרושים לו. הדברים נכונים לגבי כל שאר היצרים. יצר הוא כוח, כשטיבו של הכוח נקבע בשימוש שעושה בו האדם. שימוש חיובי ביצר מביא ברכה. שימוש שלילי מגלה לכאורה את היצר כעניין רע ומזיק.
עבודה זרה היא הביטוי השלילי של היצר החיובי באמצעותו ניתן לדבוק בקב"ה. לצורך העניין ניתן לכנות את היצר הזה, שכיום איננו מוכר לנו, כ'יצר הרוחניות'. זהו יצר שגורם לאנשים להיות קשורים לא רק בכוחות ארציים אלא גם בכוחות רוחניים. מכאן שלביטולו של יצר עבודה זרה אין רק השלכות חיוביות אלא גם כאלה שליליות. עד כמה שישמע הדבר מפתיע, צמצום יצר העבודה זרה גובה מכולנו מחיר. העולם אמנם "הרוויח" את החלשת חטאי העבודה זרה, אולם במקביל הוא הפסיד כוחות גדולים של אהבת ה'; כוחות בעוצמות שלא מוכרים לנו כיום.
רבי צדוק הכהן מלובלין מציין השלכה מעשית אחת שנובעת מביטול יצר העבודה זרה והיא הסתלקות הנבואה: "דכשביטלוהו אנשי כנסת הגדולה יצרא דעבודה זרה נסתלקה נבואה מישראל". לא מקרי אם כן שיצר עבודה זרה יצא מבית קודש הקודשים. מובן בהחלט מדוע מקום משכנו של יצר זה הוא במקום הקדוש ביותר. ברגע שהתבטל יצר העבודה זרה, משהו משמעותי נחסר בעולם מצד הקדושה.
כיום אנו חיים במציאות של בדיעבד, כאשר הכוחות הרוחניים בעולם מוגבלים ומצומצמים. אין נבואה. אין יצר לרוחניות, וממילא נגזר על עבודת ה' שלנו לצמוח בעיקר מעולם של הכרה ושכל ופחות מתוך עולם החוויה. כאשר אנו מתפללים ומקווים 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת', אנחנו מכוונים גם לרצוננו לשבת בבית ה', כשבבית זה יש גם נבואה, חוויה של רוחניות, חום ואהבה וקרבת אלוקים. אנחנו שואפים להוסיף לעבודת ה' שלנו לא רק דעת אבל בעיקר גם נשמה.
הלוואי שנזכה.
הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים.
