סבי ע"ה, ר' שלמה הלוי לבקוביץ ז"ל, היה יהודי פשוט ותמים. סבא נפטר כשאני הייתי בן שלוש. נשארו לי ממנו רק תמונות וסיפורים. הוא היה נגר בניין, בתקופה שבה עוד היו יהודים שעסקו במלאכות שכאלה. לארץ הוא הגיע יחד עם סבתי ואמי מפולין שלאחר מלחמת העולם. בחיים שהיו לו לפני כן הייתה רעייה אחרת וילדים אחרים. כולם נרצחו בידי הגרמנים ימ"ש. רק הוא נותר.
סבא היה חסיד אלכסנדר, ולמנהגי החסידות הוא שמר אמונים עד יומו האחרון. אחד ממנהגיו, כך ספרו לי, היה לקנות בכל שנה בערב תשעה באב ספר קינות ובמוצאי הצום לשים אותו בגניזה, וכל זה מתוך אמונה תמימה וברורה כי בשנה הבאה לא יהיה בו שוב צורך. עשרות ספרים שכאלה גנז בתמימותו סבא שלי במהלך שנות חייו. האם כשגנז אותם הוא באמת האמין לא יהיה בהם יותר צורך? או שזהו בסך הכל כוחו של הרגל? ואם זהו הרגל ותו-לא, איזה ערך יש לו בכלל?
בשבת האחרונה דברתי עם ילדי שלי על הקושי לחוש בחסרונו של בית המקדש. בנוהג שבעולם אדם מרגיש געגוע וחסרון לדבר שהיה לו ונלקח ממנו. אנו שלא זכינו עד היום לראות מקדש על מכונו, וכך גם הורינו והוריהם והורי הוריהם, יכולים רק להעריך, לדמיין, לנסות ולהרגיש. אבל להתגעגע באמת אנחנו לא באמת יודעים. לדברים פשוטים הרבה יותר, כמו להתגבר על כעס ולגלות רחמים, אנחנו לא מסוגלים, אז להרגיש געגוע לרעיון מופשט? למציאות נעלמת וסתומה?
מחשבי קיצים, מתרפקי נוסטלגיה ופסימיסטים טוענים כי פעם היה פה שמח אבל זה היה לפני שנולדתי. לא נעלו דלתות, אכלו אבטיח קר כל יום אחרי צהריים על המרפסת, שחקו קלאס וגומי על הכביש כי לא היו מכוניות, צלצלו רק בסופי שבוע כי זה יקר להתקשר והרבה יותר זול לשלוח מכתב, הרוויחו גרושים, שיחקו בסמרטוטים אבל היו מאושרים. בינתיים העולם התקדם, השתדרג. הבמה פונתה לטובת הטכנולוגיה, המהירות, היכולת לחבר ולהתחבר. הכל הפך קצת יותר אקסטרימי. מצד שני הלב כבר לא מרגיש כמו פעם. כבר לא כל דבר מפעיל אותו. התמימות פנתה מקומה לחשדנות. האינטרסנטיות והאינדוודואליזם קנו שבת אצל רובנו. כדי להעיר אותנו יש צורך בשלושה שעונים מעוררים שיתגברו על כל רעשי הרקע. שיבקעו את מסכי ההלבשות החשדות והזיופים. פעם תרנגול אחד עשה את העבודה עבור שכונה שלמה. זו גם הסיבה בגללה אמונה תמימה, כמו זו של סבא, כבר לא מספיקה לרובנו כיום. אנחנו רוצים עוצמות אחרות, עוצמות שיגרמו לנו באמת להרגיש. להיות חלק מן הדבר. כיום החוויה היא חלק מובנה באמונה אצל רובנו. יש הטוענים כי מדובר בנסיגה מהאמונה התמימה של פעם. ישנם אחרים האמורים כי מדובר במעלה גדולה, כמו זו של אבותינו הרחוקים שחוו גם הם חוויה כשבעיניהם ראו כהן גדול, את עמוד הקטורת, את הנר מערבי שאינו כבה ולשון של זהורית מלבינה.
לפני כשנה נדרשתי במסגרת עבודתי להשתתף בהדרכה של אחת מארכיאולוגיות הקרן למורשת הכותל
המערבי. בסיור שעשתה לי אותה ארכיאולוגית נכלל גם המתחם המערבי ברחבת הכותל, שבשנים האחרונים מתבצעים בו חפירות הצלה ושימור. במקום נמצאו שרידי רחוב (קארדו) וחנויות מתקופות שונות, ובכלל זה מתקופת בית שני. אחד הדברים המדהימים שנמצאו במקום היא כמות אדירה של מקוואות שרק הולכים ומתרבים ככל שהולכים מזרחה לכיוון הר הבית. לכאורה עניין מובן מאליו: ככל שמתקרבים אל הקודש יש צורך ביותר מקומות להיטהר. אולם עבורי, מער לעובדה הפשוטה, זאת הייתה גם הפעם היחידה שבה זכיתי, לרגע, לחוש געגוע. כל המילים שאי פעם אמרתי על בית המקדש, הלימודים, הספרים, טרמינולוגיה שלמה של געגוע מופשט, כל אלה קבלו פתאום המחשה מציאותית במקוואות העתיקות הללו שמתחת לרחבת הכותל. פתאום הבנתי ש"זה" באמת קרה. ש"הדבר" הזה באמת היה. לשנייה הרגשתי געגוע אמיתי. חסרון שאין לי דרך להמחיש אותו.
כשסבא שלי היה מניח בגניזה, מידי שנה עם צאת הצום, את העותק החדש של הקינות שרכש אך יום לפני כן, אני בטוח שהוא עשה זאת מתוך אמונה כנה, תמימה ושלמה. הוא לא דיווח על מעשהו זה לאף אחד. בוודאי שלא צמחה לו שום טובה מהעניין, למעט חסרון כיס. יחד עם זאת אני לא בטוח שסבא שלי חש געגוע של ממש. אני יודע כי היה בו הרבה צער. אני מניח שאין מאתנו מישהו שיכול להבין את עוצמות הכאב שהוא נשא בתוכו על משפחתו שהוכחדה. ברור לי שהוא היה כמהה לגאולתו האישית כמו גם לזו הלאומית. הוא האמין, כפי שכולנו מאמינים (או משתדלים להאמין), שמחר יהיה יותר טוב, ולכן היה לו היכולת לוותר על ספר הקינות בכל פעם מחדש.
אולם אנו מבררים את מהותו של הטוב האמורפי שאליו סבא שלי כסף. אנו עושים זאת באמצעות הגעגוע, שכן אין געגוע ללא כתובת. אין געגוע ללא מושע געגועים. המאמרים שמתפרסמים על גבי דפים אלה במשך כל השנה מבטאים סוגים שונים של געגוע. ישנם כאלו שגעגועיהם הם לארץ ישראל. אחרים מתגעגעים לחינוך האמיתי, לחברה מתוקנת וצודקת, ליחס הוגן לחלש, לגר ולמקופח, געגועים לאהבת חינם, לעם פחות מפולג ומקוטלג ויש כמובן גם געגועים למקדש.
אין דרך מסומנת, ברורה וידועה שאומרת איך עושים זאת: איך מתגעגעים. זאת עבודה אישית, שרק החוויה יכולה להוליד.
איתמר מור, עורך עלון השבת
