לכל אחד יש את ה"הכשר שלו", את "בית הכנסת שלו", את "הבמה" הפרטית שהוא הקים לעצמו. הרב משה ביגל על התיקון לפלגנות
בימים אלו, בהם אנו זוכרים ואבלים את חורבן המקדש וחורבנה של ירושלים, ראוי לתת את הדעת לסיבות שאותן מנו חכמים כגורמות לחורבן. בין השאר אמרו חכמים כי שנאת חינם היא זו שדרדרה את העם לחורבן, ולכן גם קבעו חכמים הלכות ותקנות מיוחדות בכדי שימנעו בעתיד פרוד בעם, ודוגמאות לדבר לא חסרות.
כך למשל נקבע כי עם הארץ, שאינו יודע להטביל כלים ושהיין והשמן שבכליו חשודים כטמאים, בכל זאת מותר לקבל ממנו יין ושמן ולנסכם על המזבח, וכל זה בכדי ש"לא יהיה כל אחד בונה במה לעצמו". במילים אחרות: חכמים בקשו להימנע ממצב שבו העלבון שיחושו עמי ארצות כשלא יקבלו מהם קרבנות, יביא אותם להקים במת הקרבה פרטית. חכמים ידעו כי כאשר ייפרץ הסכר של הקרבה בבמות, בסוף גם יהיה כל אחד עושה במה לעצמו ובית המקדש יאבד את מרכזיותו, והעם רק ילך ויתחלק לקבוצות ותתגבר האיבה.
והנה בימינו, דור שבו בית המקדש אינו קיים, הפכו בתי הכנסת והגשימו את חששם של חכמים "שיהיה כל אחד בונה במה לעצמו". הדבר בא לידי ביטוי הן בריבוי בתי כנסיות, והן וחוסר הסובלנות שבין הקבוצות השונות, שאינן מסוגלות להתאגד סביב "במה" מרכזית אחת לכל העם. הפילוג כידוע גם חודר לתוך בית הכנסת פנימה, והדברים מוכרים לכל אחד.
תחליף (זעיר אמנם) נוסף לבית המקדש מצאו חכמינו גם בשולחן שעליו אנו אוכלים. חכמים דימו את השולחן למזבח, וגם כאן מצינו איך כל קבוצה בעם מקימה לעצמה "במה" ובמקביל אוסרת את המזון של הקבוצה האחרת. לפעמים אני נתקל בתופעה זו בצורה מוחשית כאשר אני נכנס לאולם אירועים בתלבושת רבנית מלאה, כשמולי קופץ משגיח הכשרות ומנסה להנחות את דרכי לשולחן "המתאים" שבו יוגשו "עופות של הרב פלוני" או מנות בהכשר של "הרב אלמוני". לעיתים נאלצים בעלי השמחה "לסמן" את השולחנות לפי ה"הכשרים המיוחדים" באמצעות זיהוי כמו צבע מפות שונה, כדי שחס ושלום קבוצת הכשר פלוני לא תאכל מההכשר של רב אלמוני (או להיפך) רחמנא ליצלן…
לרוב תשובתי למשגיחי כשרות שכאלה היא כי אני מעדיף לשבת עם בני קהילתי ולאכול יחד עם כולם מאשר לפרוש מהציבור. אמנם אני משתדל להדר במצוות (גם בתחום הכשרות), אולם יחד עם זאת, אני משתדל במיוחד להתרחק מחשש חכמינו "שלא יהיה כל אחד בונה במה לעצמו".
זכיתי לארח בביתי גדולי תורה, רבנים, ראשי ישבות ואדמורי"ם מכל גווני הציבור הדתי והחרדי בארץ. מעולם לא התבקשתי על ידם או על ידי מי ממשמשיהם להכין לכבוד הביקור כיבוד "בהכשר מיוחד". גם אני לא עשיתי שינויים מיוחדים בכשרות המזון המוגש בביתי לקראת ביקורים אלו. גדולי ישראל אלו אכלו בסעודתם את האוכל שהוגש לכל הציבור. באחד המקרים נשאלתי, בשעת הסעודה, ע"י אחד המלווים, על סוג ההכשר של המזון ועניתי לו: "אם הרב שלך אוכל מבלי לשאול, אולי תלמד ממנו?".
ימים אלו, ימי זיכרון לחורבן בגלל שנאת חינם, הם הזמן המתאים ביותר להתרחקות מהבמות הפרטיות בתחום "מקדש מעט", הן בענייני בית הכנסת והן בענייני השולחן הדומה למזבח. יה"ר שבזכות תיקון חטא שנאת חינם בצורה זו נזכה להפיכתם של ימי זיכרון והאבל לימי שמחה וששון, במהרה בימינו.
הרב משה ביגל הוא רבה של מיתר ומרבני 'צהר'
