אחד מהנאומים הקצרים והתמציתיים ביותר שנשאו בישראל אי-פעם היה זה של רא"ל רפאל (רפול) איתן ז"ל, במעמד מינויו לרמטכ"ל. הנאום כולו ארך לא יותר מ- 17 שניות, ותוכנו עסק (איך לא?) בדרישה להרבות בעיקר בעשייה ולהמעיט ככל הניתן בדיבור.
אנקדוטה קטנה זו, עולה בראשי בכל פעם שאנו מגיעים לרשת דברים. משה רבנו, כידוע לכל, היה ערל שפתיים- או במילים אחרות: חסר יכולת רטורית במקרה הטוב, ומגמגם ועילג במקרה הפחות טוב. משה רבנו אף משתמש בחוסר כשירותו הרטורית כתירוץ להשתמט מהשליחות שאלוקים מטיל עליו: ללכת ולדבר עם פרעה על שחרורו של עם ישראל. האלוקים, הגם שאיננו מתפעל מהטעון הנ"ל, מסכים על כל פנים לשלוח עם משה את אהרון אחיו שהיה רהוט בלשונו, בכדי שיהיה לו לפה ויסביר לפרעה את צרכי העם.
והנה, בספר דברים אותו אנו פותחים השבוע, מציג לפנינו אותו משה- האיש שלא ידע לדבר, סדרה של שלושה נאומים גדולים המהווים, רובם ככולם, את השלד לחומש החמישי בחמשת חומשי תורה. דבר זה מעלה את השאלה: האם למד משה במהלך הזמן להכיר בחשיבותו של הדיבור וממילא למד גם להשתמש בו?
בכדי לענות על השאלה נדרש להתבוננות באירוע הטראגי ביותר בימי כהונתו של משה כמנהיג- חטאו המפורסם ב"מי מריבה" שבו היכה בסלע לא דיבר אליו. האירוע הזה, שחרץ את גורלו משה, מגלה לנו דברים חדשים בדבר יכולת הדיבור המוגבלת של משה ועל המקום שהוא תופס בחייו. מצד שני הדבר מעלה גם את השאלה האם מבחינה אובייקטיבית ניתן לקבוע כי אי כניסה לא"י היא עונש מידתי לחטא? היעלה על הדעת להשוות את חטאם של המרגלים, שמאסו בארץ חמדה ולכן לא נכנסו אליה, למשה המנהיג הדגול שנתן תורה לעם ישראל?
ייתכן והתשובה לכל השאלות הללו טמונה ביחס שבין המעשה ובין הדיבור; בין המטה שבו מכים בסלע ובין הפה שבו מדברים. בפני כל מנהיג עומדות שתי דרכים מרכזיות להוביל את האומה בראשה הוא עומד. השיטה האחת, המכונה "שיטת המקל" מפעילה עוצמה, כוח שיטורי וכוח משפטי בכדי להוביל מעשים ולאכוף את החלטות שמתקבלות על ידי המנהיג.
הדרך האחרת היא דרכו של מי שמבין כי לא ניתן לכפות תהליכים, וממילא חייבים להשתמש בפה בכדי לשכנע את העם בנחיצותם של אותם צעדים שהתקבלו. תעיד על כך העובדה שאחד השמות היותר יפים בעברית למנהיג הוא "דָבָּר".
ייתכן ומשה חייב להבין את כוחו של הדיבור ברובד המנהיגותי בדרך הקשה ביותר. משה שניסה להכות בסלע בזמן שהיה עליו לדבר, אמנם שגה, אולם הסיבה בגללה לא יזכה להיכנס בסופו של דבר לארץ ישראל היא אחרת. לא החטא הספציפי של "מי מריבה" ימנע ממנו להיכנס לארץ, כי אם העובדה שמשה הוא "מנהיג של מָטֶה"- מנהיג שמניף מקל באיום, ואילו בארץ ישראל יש צורך במנהיגות מסוג אחר: מנהיגות שמשתמשת בכוח הדיבור והשכנוע.
משה אמנם לא זוכה להיכנס לארץ, אולם הוא מותיר מאחוריו מורשת מכובדת המבקשת ללמדנו איך נוכל להיכנס לארץ וגם לשבת בה לאורך ימים. הדרך הזאת עוברת דרך הדיבורים. זהו גם שמו של ספר "דברים" ושמה של הפרשה. במשך השנים ניסו קבוצות שונות בחברה הישראלית לכופף ידיים זו לזו. משה רבנו בנאומיו האחרונים בספר דברים מלמדנו כי, למרות הכל, דרכה של תורה היא הדיבור והשיחה שמביאים לידי החלטה.
הרב דוד סתיו, רבה של שהם, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחברה הנהלת ארגון רבני 'צהר'
