במוצאי השבת הקרובה יחול צום ט' באב המסמל יותר מכל את חורבן ירושלים ובתי המקדש. על צום זה אמרו חכמים: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה" (תענית ל:)
על מדרש זה הקשה האדמו"ר מגור בעל ה"שפת אמת" כיצד ייתכן שהמדרש נוקט בלשון הווה ("זוכה ורואה"), בעוד שבפועל אנו יודעים כי רבים וטובים התאבלו על החורבן ולמרות זאת לא זכו לחזות בשמחת ירושלים?
ר' לוי יצחק מברדיטשב מביא בספרו "קדושת הלוי" הסבר נפלא לקושיה זו, ומסביר שהמילה "זוכה" בגמרא היא מלשון הזדככות. במילים אחרות האדם המתאבל על חורבן ירושלים, מזדכך על ידי כך ומגיעה לדרגת מי שרואה בבניינה. עסקי היום-יום והשגרה שוחקים את רגשותינו והתרגשויותינו. אנו עוטים על עצמנו מעיל כבד של אדישות וציניות. התרדמת הזו הינה אם כל חטאת, שגורמת לנו לקבל כמובן מאליו את כל שעובר עלינו. לא רק שאנו שוכחים להעריך את כל מה שישנו, אלא שבד בבד אנו גם מתרגלים לצרות ולחסרונות. כך אובדת לה המוטיבציה והשאיפה לתיקון. הדבר דומה לחולה השרוי בתרדמת שאינו חש או מעריך כל מגע או ליטוף. באופן דומה, אין הוא מרגיש גם כאשר חותכים בבשרו החי. הרגע הראשון בו חש החולה בכאב, הוא גם הרגע המאושר מכל. זהו סימן לכך שהחולה בתהליך התאוששות. הכאב מעיד על תחילתה של ההתאוששות וההחלמה.
כלל זה נכון גם לגבי בית המקדש והכמיהה לגאולה השלימה. אנו נוטים לפתח כושר הסתגלות לחיות עם קשיי המציאות. אנו מתרגלים מהר מאוד לתאונות הדרכים, לפיגועים, לקסאמים, להתנערות מאחריות, לשחיתויות ולתככים הפוליטיים. מבחינתנו כל אירוע הוא כותרת נוספת במהדורת החדשות אשר תיגנז ביום שלמחרת. האדישות מונעת בעדנו מלהפגין ולפעול במרץ לתיקון הליקויים. האבלות, לעומת זאת, מזככת ומזכירה לאן עלינו לשאוף, וממילא ממלאת אותנו בהשתוקקות לפעול במרץ לקראת עתיד טוב יותר. "וכל מי שאינו מתאבל אינו זוכה כי מחמת שנשתכח ממנו גדולת בית המקדש וגודל התענוג מזה ולא מזדכך נפשו לכן מרוב חומריותו וגשמיותו לא יהיה בכחו לקבל התגלות אלקות וגודל התענוג והבהירות" (קדושת הלוי, ליקוטים).
אולם, יתרה מכך, האבלות על בית המקדש גם מעניקה לנו שמחה פנימית. האדמו"ר מגור מסביר שבית המקדש הינו מרכז השמחה בעולם, ומשם כך הוא מעניק שמחה גם לדורות שלא זכו לראות בבניינו. הדרך לזכות בהארת שמחה מבית המקדש החרב היא ע"י האבלות, או בלשונו של ה"שפת אמת": " עתה בדורות שלנו ע"י זכירת בית המקדש יכולין להתדבק בהארת בית המקדש… ועתה זוכין אל השמחה ע"י האבילות של בית המקדש… ע"י התאבלות זוכה להרגיש שמחה מירושלים" .
זוהי גם הסיבה בשלה אנו מעלים את זכר ירושלים על ראש שמחתנו. בכל שמחה, ובפרט בשמחת הנישואין, אין השמחה שלימה ללא הזכרת מקור השמחה – היא שמחת בית המקדש. האבלות המבוטאת בחופה בשבירת הכוס, מחברת אותנו לבית המקדש ומאפשרת לנו לשאוב שמחה יתירה. יתכן וזהו גם המקור למנהג הרווח לברך "מזל טוב" לאחר שבירת הכוס, שהרי רק אז השמחה שלימה כיוון שהיא כוללת גם את שמחת בית המקדש.
זהו גם מקור השמחה לימי הנחמה והשמחה הבאים עלינו לטובה מיד לאחר תשעה באב, כשאבלות ט' באב מחברת אותנו באמת ובתמים למקור חיינו, ומוציאה אותנו מקללת האדישות. שמחה הנובעת מהאבלות המזככת, מובילה אותנו בבטחה גם לקראת הימים השמחים מכל וכפי שדרשו חז"ל: "אמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם …יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. …וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שיר השירים ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן" (משנה תענית ד', ח')
הרב רונן נויבירט, רב קהילת מוריה בפ"ת וראש מיזם הקהילות של ארגון רבני 'צהר'
