שאלה:
אנחנו נשואים עוד מעט שנתיים. כלפי חוץ אנחנו זוג מושלם, אולם אני מרגיש שיש לנו בעיות רבות בתקשורת בינינו. משיחות עם חברים שלי אני יודע כי רובם נתקלים בסיטואציות דומות עם נשותיהם, אבל זה לא מנחם. אני מרגיש שאני חי בעימות מתמיד עם אשתי, כשלא פעם ההשאלה היא מי ישלוט במי. זה מתסכל משום שאנחנו אוהבים, אבל לא ברור לי למה כל מטלה, משימה או סוגיה הופכת אצלנו למריבה ובסיס לביקורת. מה אפשר לעשות?
תשובה:
המעבר מחיי רווקות לחיי זוגיות מביא איתו בהכרח שינויים באופן ההתנהלות היומיומית ובאופן קבלת ההחלטות. לעיתים המעבר הנ"ל נתפס כחד וחריף, במיוחד כאשר מדובר באנשים הנישאים בגיל בוגר ולאחר תקופה בה הם חיו חיים אוטונומיים מחוץ לבית ההורים, כשהם שוכרים דירה ועובדים. הם רגילים לקחת החלטות באופן אישי על בסיס יומיומי– וכל זה מבלי להתייעץ או להתחשב באחרים. כל עוד האדם חי בגפו והינו היחיד אשר נושא בתוצאות החלטותיו אין כל מניע לכך שיעשה כאוות נפשו, באופן שהוא חפץ ובעיתוי שהוא חושק. אמנם יש לצפות גם מאדם רווק למידה מסוימת של התחשבות במשפחה ובסביבה, אולם אלו לא יכולים להכתיב מסגרת כמו סדר יום, צביון חיים דתי, צורות בילוי, ניקיון הבית וסדרי העדיפויות כלכליות וחברתיות. אולם כאשר אדם בוחר לחלוק את חייו עם אחר, הוא חייב להיות מוכן גם לשעבד את רצונו לזה של השני. דבר זה – הגיוני ככל שאולי נשמע – אינו תמיד קל ולפעמים מהווה עבור זוגות רבים בסיס למריבות גדולות על דברים קטנים.
היכולת ליצור זוגיות מוצלחת בנויה לא רק על קיומה של "אהבה" אלא גם על יכול האדם להיות מתחשב כלפי בן זוגו, תוך ראיית טובת הזולת על פני טובתו תוך מציאת סיפוק בעשיית טוב לשני. כשמתרגלים לכך, מצליחים אפילו למצוא בכך סיפוק גדול יותר ממילוי הצרכים האישיים. אמפתיה הינה אחת מהמצבים הפסיכולוגיים המורכבים והקשים ביותר, וייתכן כי הוא זו העומדת מאחורי הצו "מאן דעלך סני, לחברך לא תעביד." כלומר, לא רק שהאדם צריך לדעת מה הוא מרגיש, דבר שכשלעצמו עלול להיות קשה לעיתים, אלא שהוא נדרש להבין ולהרגיש את הזולת. אמפטיה דורשת הקרבה ויכולת להקפיא או לדחות רגשות אישיים. שלו. אדם אשר אינו חש אמפתיה כלפי הזולת, לעולם לא יוכל ליצור קשר אנושי בריא ואמיתי. כמו כן, בתוך זוגיות מוצלחת כל אחד מבני הזוג צריך לרצות מלכתחילה לעשות עבור בן הזוג ולא רק לעשות עבורו בלית ברירה.
במסגרת מערכות יחסים, מדובר רבות על הצורך לוותר. נכון הוא שבני זוג צריכים לדעת לוותר האחד לשני אולם הם צריכים גם לדעת לעשות זאת לא מתוך תחושת הקרבה וחסרון, כי אם מתוך רצון לתרום לבן הזוג ומבלי שהם מרגישים מקופחים. ויתור אמיתי אינו יכול להיקרא כזה, כל עוד הוא נרשם בפנקס הזיכרון, כשהדבר ישמש לסגירת חשבון בהזדמנות אחרת עם בן הזוג. זהו מודל שאולי מתאים לעסקים אבל לא ליחסים בתוך משפחה.
בכל מערכת זוגית ישנו מאזן כוחות ההולך ומתגבש במהלך הזמן. מאזן זה מאפשר לבני זוג לקבל החלטות שיתנו מענה לצרכים של כל אחד. מאזן הכוחות שונה מזוג לזוג. יש זוגות בהם הכוח מתחלק בין שני בני הזוג באופן שווה, ישנם זוגות בהם רוב הכוח נמצא אצל אחד מבני הזוג וישנם זוגות בהם הכוח מתחלק בין בני הזוג לפי תחומים שונים. אין מתכון נכון בעניינם אלו, אולם הכלל החשוב ביותר הוא חלוקת כוח המקובלת על שני בני הזוג. רק כך זוגיות יכולה לתפקד בצורה יעילה. עם זאת, כאשר שני בני הזוג הינם בעלי צרכים וציפיות שונות, עלול להתפתח עימות. לא פעם אחד מבני הזוג הוא זה השולט בעוד האחר מוכן להיות זה שנשלט, או לפחות מונחה. הבעיות מתחילות כאשר בן הזוג שהיה חלש ותלותי יותר מפתח עצמאות ומקבל בטחון עצמי. פתאום הוא רוצה שגם קולו יישמע, ובן הזוג רואה בכך איום וערעור על מעמדו. מצב שכזה עלול להפר את מאזן הכוח העדין שבין בני הזוג וליצור ביניהם משבר.
הדרך להתגבר על כך היא באמצעות הפנמת הידיעה כי בסופו של דבר שני בני הזוג נמצאים על אותה סירה. מה שטוב לאחד גם טוב לשני ולכן גם מה שרע לאחד רע לשני. על בני הזוג להבין כי קבלת הדעה של האחר איננה מטרה בפני עצמה, כי עם אמצעי לחיזוק הזוגיות ובניית המשפחה. מי שחייב שהדברים ייעשו תמיד כפי שהוא רוצה ואיננו מסוגל להתגמש ולהתפשר, חייב לשקול האם הוא בוגר מספיק לחיי נישואין. אנשים הזקוקים לבני הזוג שלהם על מנת שתהיה להם הרגשה של כוח ושררה וערך עצמי, יגלו כי בסופו של דבר העמידה על דברים אלו תביא להם את ההפך הגמור.
אם אתה ובת זוגתך באמת אוהבים האחד את השני, אז באמת לא חשוב מי צודק ומי לא. הדבר נכון על אחת כמה וכמה בדברים הקטנים אשר לבטח מהווים אצלכם מוקד לרוב הוויכוחים.
ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי, והמנהל הקליני של מכון "שינוי" בהרצליה
