שגרה ויציבות הן אבני דרך בסיסיים בחייו של האדם. האדם זקוק לשגרה ויציבות על מנת שיוכל להתקדם, לפעול ולעשות. שינוי שגרה הוא ברכה, רק אם יש שגרה לחזור אליה. אם אין שגרה ברורה אין שום משמעות לשינוי.
בני ישראל עובדים שנים רבות במצרים ונוצרת שגרה של עבדים. מן הסתם נוצרים הרגלים, רגעים קסומים ושקטים של בריחה מהשגרה היומיומית. סביר להניח שנוצרת מנהיגות פנימית, בדיחות פנימיות – חיים שלמים של שגרה ועבדות.
לכאורה היינו מצפים שעם הגעתו של משה תופר השלווה, המושגים החדשים שעליהם מדבר משה ירעידו את האדמה של העבדים. היינו מצפים להתנגדות טבעית לשינוי לא מוכר.
אך תגובתו של העם מפתיעה: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו" (שמות ד, לא).
כיצד הצליח משה לעורר הסכמה לשינוי הדרמטי? כיצד ייתכן שלא נשאלו שאלות ואין ביטויי התנגדות? על איזה מיתר במיתרי הנפש פרט משה, שהוביל את בני-ישראל להסכמה? ומה קרה לאחר זמן לא רב, שמשה מאבד את ההקשבה של בני-ישראל: "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה" (ו, ט)?
המדרש עונה לנו על השאלה הזו:
"ויאמן העם וישמעו כי פקד ה'. לפי שמסורת היה ביד אבותיהם, מי שיבוא ויאמר להם דרך פקודה הוא נאמן". (פסיקתא זוטרתא).
לפי דברי המדרש, משה מסתמך על כמיהה כמוסה העוברת מדור לדור, כמיהה עם צופן ברור. עצם האזכור של המילה פקד על הטיותיה השונות מעוררת בהם רגש קמאי, רגש של זיכרון ילדות. רגש זה של מסורת גורם להם לקבל את הדובר, ואת תוכן דבריו.
מכאן אנו למדים על כוחה של מסורת, ועל הכוח של העבר שיכול להשפיע על העתיד. בני ישראל השכילו לטעת בלב בניהם שאיפה ברורה לשינוי מציאות. שאיפה זו עברה מדור לדור בצורה חזקה ואפילו עם מילים ממוקדות.
אולם אנו רואים שכוחה של המסורת יפה כל עוד הכול מסתדר בקלות. כל עוד הדרישה היא לקבל את הדברים ולהמשיך בשגרה הרגילה מחר בבוקר, אפשר לקבל הכל. אולם ברגע שהמציאות השתנתה לרעה, הדברים נראים שאינם הולכים במסלול ה"נכון", מתגלים בקיעים קשים.
לאחר הקבלה היפה של משה בתוך בני-ישראל, משה פונה לפרעה בבקשה לשלוח את בני-ישראל לחגוג במדבר. פרעה מסרב לבקשה, בעקבות הבקשה פרעה מקשה את תנאי העבודה של בני-ישראל. ההקשחה של פרעה גורמת לבני-ישראל להתלונן על משה :"ויאמרו אלהם ירא ה' עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו" (ה, כה). ובסופו של תהליך נוצר נתק ממש: "…ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה" (ו, ט).
האם היה ניתן לנהל את התהליך בצורה שונה? האם המסורת לא הספיקה לעמוד במבחן הקשה שהוצב לה? מדוע המסורת יכלה להחזיק מעמד בשלב הראשון, ואילו בשלב השני היא קרסה?
אולי אפשר לומר שהמסורת יכולה להחזיק מעמד מול אויב חיצוני לאורך שנים. אולם כאשר נכנסים גורמים פנימיים היוצרים שינויים, לא מספיקה המסורת לבדה. במקרה כזה דרוש חיבור פנימי ועמוק לתהליך ולאידיאל. בני-ישראל מזהים את משה כאדם שבא מבפנים, שהרי הוא הגשים את המסורת שלהם, אולם הוא מאיים על היציבות שלהם ועוד שהמציאות בשטח מראה שהכיוון שלו לא מצליח.
אולי בשביל ליצור שינוי מיוחל ובשביל לעורר הקשבה צריך להתבסס על מסורת. אולם מיד עם קבלת ההקשבה, יש להתעסק במטרות ובאידאלים. בד בבד יש לעורר את הקשיים הצפויים בעתיד, כדי לתת כלים לעולם המסורת לעמוד בלחצים ובקשיים העלולים לצוץ מהשינוי המתחדש.
כותב המאמר הינו: הרב חנוך חיימוביץ, פתח תקווה
ישיבת בני עקיבא ראשון לציון
