אני מתנגד לכפיה דתית. מי שרוצה ללכת לבית-קפה או מסעדה בתשעה באב, שיעשה כך; לא תהיה "משטרת חופים". אך צר לי שכמו מועדים אחרים, גם תשעה באב הפך ליום מועד דתי, אותו מציינים בעיקר בבית הכנסת, אך לא בכיכר העיר. כיון שתשעה באב היה ועודנו יום מועד יהודי.
מאז ומעולם ציין תשעה באב לא רק את חורבן שני בתי המקדש, אלא את מכלול האסונות שאירעו לקהילות ישראל מאז ומעולם. זהו יום המציין את קיומה של האנטישמיות לדורותיה. ספר הקינות אותו אומרות קהילות ישראל כולל בתוכו כמו תל עתיק שכבות שכבות של פרעות, רדיפות ושפיכות דמים. השכבה העליונה של התל היא רק בת שישים, והיא באה לידי ביטוי בקינות על השואה.
על הגורמים לאנטישמיות ניתן להתווכח מבוקר ועד ליל. הסוד האפל שלה נשגב כנראה מבינת אנוש. אבל דבר אחד ברור: האנטישמיות פגעה ביהודים מאמינים, שומרי מצוות ולבושי שחורים, כשם שהיא פגעה ביהודים שנטמעו לבלי הכר בסביבתם הלא יהודית. כולם נרדפו, ללא שים לב למקום מגוריהם, לאורח חייהם. היום הזה לא שייך רק לדתיים, הוא שייך לכולם. נכון שההלכה עיצבה אותו, קבעה את מועדו, אך גם ההלכה לא תפסה את עצמה כדתית, אלא כיהודית. ולכן, היום הזה שייך לכל יהודי שרואה את עצמו כחלק ממכלול לאומי רב שנים ורב הסתעפויות זה.
אך ייתכן ודחיקתו של תשעה באב אל מחוץ לכיכר העיר איננה רק בשל תפיסתו כ"יום דתי", אלא משקפת שאיפה לנורמאליות. אולי היא מבטאת שאיפה לחיים נטולי משא היסטורי כבד ומעיק. מעין התחמקות מהגורל של "עם לבדד ישכון". קל היום מאד להשיב לטענה זו. דווקא היום, שישים שנה אחרי השואה, ניתן להראות כיצד האנטישמיות מרימה שוב ראש כאילו דבר לא אירע. קל להבליט את הצורך בזיכרון לאומי בעולם שבו הכחשת השואה הפכה מתחביב למקצוע של ממש. כדאי להזכיר לעצמנו שכדי להיכנס היום לבית כנסת באירופה, צריך לעבור סידרה של בדיקות ביטחוניות מדוקדקות, וגם אז לא ממש בטוח שיתנו להיכנס.
אך על אף שקל לתת תשובה זו, יש בה משהו בעייתי, כיוון שהיא הופכת את המשא הלאומי לנטל מעיק שבלית ברירה אי אפשר להיפטר ממנו, אך בוודאי שאין לפתח כלפיו סנטימנטים מיותרים. נכון, מדינת ישראל לא פתרה את בעיית האנטישמיות ואולי אף העצימה אותה, אבל זה כשלעצמו לא הופך את הרעיון הזה למרכזי בתודעתנו.
נדמה לי שהקשר בין הישראלי העכשווי לתשעה באב עובר דרך הצורך בחיבור לעבר שלנו. חיבור כזה, הגם שהוא כואב ומדמם, הינו מחייה ומחזק. אמנם אין בו, בחיבור זה, שלווה יתירה, אך יש בו זהות ושייכות. יש בו תשובה לצורך העמוק של האדם לדעת מאין הוא בא. יש בו חריגה מהכאן והעכשיו. יש בחיבור זה התרגשות מעין זו הקיימת כשאנו מגלים בן-דוד אבוד, או אילן יוחסין נשכח – במסגרת המגמה הנוכחית הקיימת באינטרנט. נדמה לי ש"מצעדי החיים", שהחזירו את ה"צבר" אל מחוזות עברו לאחר שנים של התנכרות, משקפים את הצורך המתגבר הזה.בראיה מעמיקה, ייתכן ודווקא השמירה המדוקדקת של קהילות ישראל מאז ומעולם על היום הזה אפשרה את תחייתו של העם הנרדף ואת הקמת המדינה. יש בשמירה זו משום נחישות רבה ורצון עז לחיים. עם מיואש רוצה להתאבד ולהיטמע; עם אופטימי מישיר מבט אל המשברים העמוקים, ודואג להעבירם הלאה כמעין צוואה מחייבת.
משמעותה הרחבה של הצוואה הזו בכל הנוגע לתשעה באב, כפי שעוצבה במסורת היהודית – מישעיהו וירמיהו הנביאים ועד היום – היא הדאגה לשמירת הזהות היהודית. אחד מתכניה המרכזיים של זו הוא שמירה על הלכידות הפנימית של העם באמצעות מוסר אישי וחברתי, דאגה ליתום, לגר ולאלמנה שבתוכנו, ביעור שחיתות והגברת ההקשבה ההדדית. שהרי בשל שנאת חינם חרב הבית השני.
הרב רפי פוירשטיין, יו"ר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
