אין תשובה ברורה ומוגדרת "על מה עשה ה" ככה לארץ הזאת". יהודים טובים שמסרו נפשם על יישוב חבל ארץ שמם, והפריחו אותו בחקלאות משגשגת, בתעשייה מפותחת, בישובים לתפארת, ובמוסדות תורה רבים, נעקרו ממקומם. אין אנו יודעים חשבונו של מקום, ולעיתים אם בכלל, החשבון מתגלה רק כעבור שנים רבות, ולאחר סיבוכים ועיכובים מורכבים.
כשהאחים מספרים ליעקב על כך שהאפשרות להביא שוב אוכל ממצרים, מותנה בלקיחת בנימין איתם, אומר להם יעקב אבינו: "למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח" (בראשית מג, ו). על דברי יעקב אילו, נאמר במדרש:
"רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא: מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה. אלא כך אמר הקב"ה: אני עוסק להמליך את בנו במצרים, והוא אומר: "למה הרעותם לי". היא דהוא אמר: "נסתרה דרכי מה" ומאלוקי משפטי יעבור" (ישעיה מ, כז)" (בראשית רבה (וילנא) צא,י).
יעקב אבינו מגיב לכאורה בצורה אנושית וטבעית ביותר. הוא חרד לבנו הצעיר, ובמקרה מיוחד זה, לבן היחיד שנשאר לו, מאשתו האהובה רחל שמתה בעת לידתו, ומיוסף שנעלם לו. "הרעותם לי" המימד האישי הוא חזק וברור. ובכל זאת היה זה דיבור מיותר. התוכנית האלוקית גדולה יותר, עם זאת שהיא נסתרת לעת עתה אף מיעקב. גם מה שנראה הכי רע, בפס רחב יותר הוא אמור להביא להישגים טובים ועמוקים יותר.
היצר הרע והקטנוני מחייך לפעמים לעצמו ולוחש: "אמרנו לכם". גורשנו מבתינו, אין יהודים בחבל עזה, ותראו מה יצא לנו. שלטון חמס אלים וקיצוני, אמצעי חבלה בכמויות אדירות כפי שלא היה מעולם בעזה, וירי רקטות המאיים על כל הנגב המערבי, כשברור לכל שהשקט היחסי הנוכחי הוא זמני לחלוטין. הסיבוב הבא יהיה גרוע יותר. ה"אמרנו לכם", לוחש זאת באופן מיוחד לקיבוצים שמסביב לגוש קטיף ששנים על גבי שנים היו מקניטים אותנו בהפגנות ובקריאות, "לשוב הביתה", "די לכיבוש ודי לגוש", ועוד כהנה.
אבל כל המשפטים הללו כאמור, הם עצת היצר הרע והקטנוני. איננו רוצים ח"ו, ששערה מראשו של אף יהודי תיפול גם אם הוא תמך בגירוש, ואיננו רוצים שאף יישוב, קיבוץ או עיר יתפרקו בשל האימה מהקאסמים והפצמר"ים. אנחנו אף לא רוצים שישיבת יהודים בגוש קטיף תצדיק את קיומה רק כדי למנוע את הידרדרות במצב הביטחון של מדינת ישראל בגבול הדרומי.
מה בכל זאת ניתן להפיק מהמצב המסובך הזה, המצטרף למצב רוח לאומי לא טוב בשנים האחרונות, התחמשות החיזבאללה בצפון, מנהיגות חלשה שלא מסוגלת לעמוד בנחישות מול אויביה המרים של מדינת ישראל, כשסימני שחיתות חזקים על ראשי כמה מהם, ועוד? מסתבר שהעקירה מגוש קטיף יחד עם ההזנחה המתמשכת והפוגענית במגורשים החיים רובם עדין בקראווילות כשחלק ניכר מהם מובטלים, היא טבועה עמוק בתוך מארג של כשלים ערכיים מנהיגותיים מצטברים.
מי יודע אולי החולשה הפיזית והמוראלית הזאת, תאלץ את הכול לשאול את עצמם שאלות נוקבות וחודרות בשלב כזה או אחר. מה אנו רוצים מהיותנו כאן כעם וכמדינה בארץ הזאת, מה היא תעודת הזהות היהודית הישראלית שלנו, מאין ולאיפה אנו הולכים כחברה וכמדינה, ומה הקשר והיחס שלנו לשורשים ההיסטוריים התנכיים, למוסר ולצדק, ולהיותנו אור לגויים.
מסתבר שאצל חלקים רבים יש צימאון, ויש רצון לצאת למסע של חיפוש אחר משהו עמוק יותר, עם מסרים ואידיאלים חברתיים ולאומיים גדולים. יש אמנם המסתפקים בבנין המידות האישיות בהתבודדות ובמבט אחר נקודות טובות, בשאלות של תכלית, כששאלת ה"איכה" האישית היא המניעה אותם, ויש עוד עדין ששבויים עמוק בתרבות רדודה העוסקת בציפייה מתמשכת ופסיבית במי חזק ומוצלח יותר, בכוכבים נולדים, בהישרדות, בבידור זול גס ונמוך, וחושבים שהם חיים בארץ נהדרת. יש לחבור עם הכול על מנת ליצור תהליך מברר, ובניסיון לעצב מכנה משותף ערכי ומכונן, וגם אם אין תשובות ברורות וחדות על הכול, בכל זאת צריך להתחיל באיזה שהוא מקום. ליבון משותף מתמיד וחי, מי היא, ומה ייעודה של הארץ הנהדרת הזאת והמדינה שציינה ששים לקיומה כאן, איך הכול ללא יוצא מהכולל, מתפקדים ככוכבים, כאנשים בעלי עוצמות חיים אדירות, שנולדו בדור זה כדי לממש חזון רב שנים, של בנין העם היהודי בארצו. לא הישרדות, אלא בנין חזק ויציב, בו הכול שותפים ופועלים, כשהשורשים הם עמוק בהיסטוריה היהודית לדורותיה.
הרב יהודה זולדן, רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה, מכון לב, ירושלים; ממגורשי גוש קטיף ומרבני 'צהר'
