כתם שחור ונורא רובץ על מדינת ישראל. היא נמצאת בשורות הראשונות במדד השחיתות העולמי, בפערי ההכנסה וכל זה מצטרף לשפיכות הדמים המיותרת – בין רציחות לתאונות ובין התאבדויות לרשלנות. קשה למצוא נושא מרכזי יותר לעסוק בו בימי בין המצרים שאנו מצויים בהם כעת, בשעה שאנו עוסקים בזיכרון החורבן ובהתכוננות לקראת תשעה באב.
נביאי ישראל, ששבו והזהירו מפני החורבן הקרב, לא הפסיקו לומר כי סיבותיו תהיינה פנימיות. לא האויב שבחוץ הוא המאיים על קיומנו, כי אם ריקבון התשתית המוסרית החברתית ושפיכות דמים. שחיתות השלטון ומוסדות הציבור היא העוול הנורא הראשון. זו הסיבה שמכוחה מנוהל הציבור בדרך מעוותת, וההחלטות מתקבלות כדי לרפד את השלטון ואת מקורביו, ולא לטובת הציבור. מציאות זו גוררת בעקבותיה חוסר אמון מוחלט בשלטון החוק ובצדק המוסרי, ומכאן ועד האנרכיה הדרך קצרה ביותר. מדיניות זו גם יוצרת תגובת נגד חריגה ומסוכנת, המעצימה עוד יותר את הכוח והטוטאליות, ואת הניסיון לפורר את הכל על-ידי הרחבת יכולת הכוח הצבאי והמשטרתי מבפנים. בכך יוצרים קרקע פוריה לצמיחתה של שפה אחרת: שפת האלימות והרצח.
השחיתות השלטונית מובילה גם לאטימות חברתית ולעיוות הצדק בחלוקת ההון והמשאבים. מדינת ישראל השיבה לעולם המערבי את העבדות: עבודה בפחות משכר מינימום, שבעה ימים בשבוע ללא יום מנוחה, אובדן הקביעות, פיטורי מבוגרים, פערי שכר בין גברים לנשים, העסקת עובדים זרים בתנאים לא אנושיים, סחר בנשים – כל אלה הם יסודות העבדות המודרנית, הנעשים תחת האידיאולוגיה של שוק חופשי והפרטה.
אמנם, ההפרטה טובה היא למשק ולמַקרו-כלכלה, ולא ניתן להכחיש את ההישגים שהביאה בכנפיה. ברם, הפרטה זו חייבת להיות מלווה בחוקי עבודה הוגנים ובאכיפה מתוקצבת כראוי, ורק אז ממלא השלטון את תפקידו: גם משחרר את המשק לתחרות חופשית וגם מגן על אלה שנפגעים ממנה. שחיתותה של מדינת ישראל מתעצמת בכך שהיא מוליכה את החלק הראשון בלבד, אך אינה מגבה את ההפרטה בחוקים הוגנים ובאכיפתם. על כן חברתנו הופכת להיות אכזרית יותר, בלתי שוויונית עד אימה, מושחתת בקשר הנורא שבין הון ושלטון ועיתון, ועומדת על סף חורבן.
הפיתוי להוביל את הביקורת החברתית למציאות המדינית וההתיישבותית גדול הוא. יש הרבה מאוד מן האמת בטיעונים אלה, אך המבקש להתמודד עם השחיתות, הפער החברתי הנורא ושפיכות הדמים כאחד, חייב להימנע מלצבוע אותם בצבע כלשהו, ולהותיר את הצבע היחיד המתאים לתיאור חברה כזו – הצבע השחור.
לקראת יום תשעה באב ירבו מעמדי הפיוס והחיפוש אחר אהבת חינם באוהלי הידברות ואירועים ציבוריים. הדבר נובע מאתוס החורבן שהיה בגלל שנאת חינם, ומהחיפוש אחר אהבת חינם שתרפא אותו. ברם, קודם לחיפוש אחר אותה אהבת חינם, יש לבקש אהבה צודקת וישרה, ללא מורא וללא משוא פנים, כדי להסיר את הדגל השחור המתנוסס מעל חברתנו, שהוא הוא המציאות הבלתי מוסרית בעליל, אשר לפקודותיה אסור להישמע בשום פנים ומסביבה יש להתאגד.
ניטיב לעשות אם אחד נבחרנו יפתחו במסע ציבורי בלתי מתפשר ובלתי צבוע בצבע כלשהו למאבק טוטאלי ומאוחד בשחיתות, ולתיקון חוקי העבודה והקצאת משאבים לאכיפתם. בכך נמלא אחר דבריו של ישעיהו הנביא: "הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו? הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע? הלזה תקרא צום ויום רצון לה'? הלוא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה, ושלח רצוצים חופשים, וכל מוטה תנתקו. הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם…".
בשבח אהבת החינם והפיוס נוכל לדבר רק לאחר תיקון העוול הנורא וטיהור החברה משחיתות. אין אהבת חינם ללא מוסר וצדק.
הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
