תוכחה נסתרת

'אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב'. על פסוק זה הפותח את הפרשה מביא רש"י את דברי חז"ל: 'לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל'. המקומות המצוינים כאן רומזים לחטאים שונים של בני-ישראל, שכן מקצת השמות לכאורה אינם שמות של מקומות, אלא רמז למשהו אחר.

וכדברי רבי יוחנן 'חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן…'. למדונו רבותינו דרך דיוק זה בפסוק 'דרך ארץ' שגם כאשר רב ומנהיג מוכיח את הציבור יוכיחם בדרך מכובדת, מפני כבודן של ישראל. יתרון כפול יש להוכיח בדרך רמז. הראשון הוא כפשוטו, היזהרות מפרסום הדברים כדי לשמור על כבודם של המוכחים. אפשרות נוספת להסביר זאת היא 'תועלתנית' – כדי שהתוכחה תכנס בליבם יש לאמרה רק ברמז ולא באופן ישיר. פעמים רבות כשמוכיחים ציבור, נוטים השומעים את הדברים לדחות ולהעביר את הדברים הלאה. השומע חושב לעצמו בודאי: 'זה לא מכוון אלי. אני כמובן בסדר, כנראה הרב מתכוון דווקא אליו…'. אולם כשהתוכחה מועברת בדרך המצריכה עיון וחשיבה, אפשר והדברים יופנמו באזני השומעים גם כלפי עצמם ויועילו לתקן.

כך גם נהגו גם חז"ל בתוכחותיהם כלפי בני קהילותיהם. נדגים זאת על ידי אחת מאגדות החורבן המפורסמות (גיטין נח.):" אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב 'ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו'? מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוליא דנגרי הוה. (שוליה של נגר היה). פעם אחת הוצרך (הנגר) ללוות (כסף). אמר לו (השוליה) שגר (שלח) אשתך אצלי ואלונה (אלווה לה). שיגר אשתו אצלו, שהה עמה שלשה ימים. קדם ובא אצלו. אמר לו (הנגר): אשתי ששיגרתי לך היכן היא? אמר לו: אני פטרתיה (שלחתי אותה) לאלתר (מיד),

ושמעתי שהתינוקות נתעללו (אנסו אותה) בה בדרך. אמר לו: מה אעשה? אמר לו: אם אתה שומע לעצתי גרש אותה. אמר לו: כתובתה מרובה. אמר לו: אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה, הלך הוא ונשאה. כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו אמר לו (השוליה לנגר) בא ועשה עמי בחובך. והיו הם (השוליה ואשתו של הנגר) יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן,

ועל אותה שעה נתחתם גזר דין. ואמרי לה: על שתי פתילות בנר אחד."

מבלי להיכנס לעומק ניתוח הסיפור, ניתן לראות כי 'הרשע הגדול' בסיפור הוא שוליית הנגר. במקום להכיר טובה לנגר שלימדו, הדריכו, והקנה לו מקצוע, בוחר הוא בדרך של ערמה לקחת את אשתו ולנשל אותו מרכושו. אולם עיון נוסף בסיפור יגלה ביקורת גם כלפי הנגר השומע לעצה נלוזה זו ומגרש את אשתו זו בזמן שהיא נמצאת בצרה, וכן כלפי הרעייה המשתפת פעולה עם השוליה. עולה מכאן שכל המשתתפים אינם נקיים מעוון. סיטואציה זו מתארת באופן די נאמן את המצב בשלהי ימי בית שני בהם ההקפדה על מצוות שבין אדם לחברו הייתה בשפל המדרגה. שפלות זו נגזרת דווקא משום שמצד הדין היבש- הפורמאלי, כולם נהגו כאן כדין. השוליה הרי נהג כדין כשנשא את אשת הנגר רק לאחר גירושיה. גם הכסף שנתן השוליה לנגר כהלוואה לצורך מתן כתובת אשתו, מגיע לו מצד הדין בחזרה. גם שעבוד הנגר כעבד עבור השוליה (מאחר שאין לו מה להחזיר בתמורה לכסף), נעשתה כדין, שהרי אף אחד לא הכריח את הנגר לגרש את אשתו או ללוות כסף לשם כך. אולם כאן בדיוק נעוצה הבעיה. מציאות שבה הרוע ברור ומסומן כטריפה היא מציאות שאפשר להתמודד עמה. אפשר להצביע על החטאים ולחזור מהם. הבעיות מתחילות כאשר לכאורה הכל תקין מבחינה הלכתית: הגט כשר, ההלוואה ניתנה כדין וקמה חובת השבה. הכל כשר וביחד עם זה הכל רקוב, במצב כזה הסכנה גדולה הרבה יותר. עד כדי כך הסכנה גדולה, שאף בסוגיא עצמה, בסיומה, לאחר שנאמר 'ועל אותה שעה נתחתם גזר דין' מובאת דעה נוספת לפיה 'ויש אומרים על שתי פתילות (שני גברים) בנר אחד (החיים עם אישה אחת)' נחתם הדין. משמעותה של הדעה השנייה היא שקשה לקבל עונש חמור כמו חורבן על מצב שבו מבחינה פורמאלית הכל בסדר. שהרי אם מדובר על חטאים של 'אשת איש' אז מובן מדוע מגיע חורבן. אולם אם העבירות שנעברו אינן רשומות בספר החוקים ואי אפשר למצוא אותם רשומים בשום סעיף בשו"ע – איך אפשר להגיד שבגלל זה בא החורבן? ואנו נאמר: אפשר ואפשר והיא הנותנת. 'נבל ברשות התורה' יכול להיות גרוע וחמור יותר מעבירה על איסור מפורש, שכן הוא מתלבש באצטלא של צדיק וכשר. חברה כזו שבה נעשים דברים לא מוסרים; שפוגעים בה בחלש, ובה בעת מציגים בחלון הראווה תעודת כשרות המראה שהכל בסדר, אינה ראויה להשראת שכינה.

כאשר עמד רב יהודה, מייסד ישיבת פומבדיתא, בשבת 'חזון' ערב תשעה באב, ודרש לפני קהל שומעיו את הסיפור הנ"ל, נראה שיותר משהוא בא לתאר את המצב ערב החורבן, 300 שנה לפני כן, הוא מתכוון להראות את חוליי החברה וערוותה בימיו בבבל בסוף המאה ה- 3 לספירה.

ואנו נאמר 'ישמע חכם ויוסף לקח', הן במישור הציבורי והן במישור האישי. מנהיגי הציבור 'ועמך' בית ישראל, לכולנו יש מה ללמוד מכך. וכשנפנים וניישם אזי נזכה שיתקיים בנו 'ציון במשפט תפדה'.

שמואל סלוטקי הוא רב קיבוץ עין הנצי"ב ומרבני "צהר"