רבים מאתנו חוטאים, מידי פעם, בחטא המפורסם של שמואל הנביא כאשר חשב שאליאב, בנו הבכור של ישי, הוא הראוי למלוך וזאת בגלל גובה קומתו ויפי תוארו. על כך אמר לו הקב"ה "אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו… כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעיינים וה' יראה ללבב".
אנו נוטים לשפוט את טיבם של ילדינו על פי גודל הכיפה, אורך הפאות או חוזק הנידנודים בתפילה. אנו נוטים לזלזל בילדים שאינם נראים "דוסים" מספיק מבחינה חיצונית. התדמית היא הקובעת אצל רובנו. בשבועות האחרונים התקיימו קייטנות "אילן" בכל רחבי הארץ, ורבים מתוכם התקיימו ביישובים הדתיים. גם היישוב בו אני מתגורר, אירח קיטנה שכזו ובמפגש האקראי שלי עם הנוער מצאתי את עצמי עומד נפעם ונרגש. המראה של נערים ונערות, בריאים בגופם ונפשם, המתמסרים במלוא מובן המילה במשך שבוע שלם לעזור לאלו אשר החיים לא הטיבו עימם בלשון המעטה מעורר השתאות והתפעלות.
כמי שעמד מן הצד, אני יכול לומר כי המראות לא היו קלים. לא פשוט לראות ילדים על כסאות גלגלים, חלקם מעוותים, בעלי פגיעות נפשיות ברמות שונות. הרתיעה הטבעית, הקיימת לצערי ברובנו, כאילו לא הייתה קיימת עבור בני הנוער הללו שנגשו אליהם בטבעיות. הללו שהו במחיצתם במשך 24 שעות ביממה והנעימו את זמנם. יצא לי לפגוש את הקיטנה גם בבריכה, שם המראה הפך לקשה אפילו עוד יותר, אבל לנוער שלנו הדבר כלל לא הפריע. יחד הם השתוללו במים, שחו, התחבקו ולמשך כמה שעות גרמו לאותם ילדים להרגיש כי גם הם יכולים להנות מן החיים.
מעבר להתפעלות ולהערכה, חזרתי הביתה עם שתי תובנות מרכזיות. הראשונה קשורה בפתיחה של מאמר זה. חבורת בני הנוער שהתנדבה לפרוייקט הייתה רחבה ומגוונת. היו שם בנים עם כיפות גדולות וקטנות, פאות ארוכות לצד שער ארוך, תלמידי ישיבות עם תלמידי תיכונים, אולפניסיטיות לצד בנות עם מכנסיים. הקשת הרחבה ביותר שניתן לעלות על הדעת של הציונות הדתית הייתה שם. דבר זה "הוריד" אצלי את האסימון כשהבנתי עד כמה אנו חוטאים בשיפוט חיצוני. אין לנו מושג כמה זכויות קבלו בני הנוער הללו בשבוע אחד של התנדבות ותרומה. האם מישהו יכול לומר כמה דפי גמרא שווה שחייה אחת בבריכה עם נער פגוע? האם יש דרך להעריך תפילה במניין מול שבוע של סיעוד ילד נכה? ספק גדול האם אנו המבוגרים, המקפידים על קלה כבחמורה, היינו עומדים במשימה שבצעו בני נוער. הם לפעמים אולי מקפידים פחות מאתנו על המסגרת, אבל מקיימים מצוות גמילות חסדים בגופם בטבעיות ובשמחה. באותם רגעים הכאתי על חטא על שחטאתי בראיה חיצונית ובשיפוט לא נכון.
הנקודה השניה שעלתה אצלי היא היכולת להעריך את השגרה, את הבריאות והמובן מאליו. בעוד הילדים הללו נאלצים להאבק יום יום, שעה שעה, הרי שאנו חייבים להודות לאלוקים בכל רגע על כך שאנו בריאים ושלמים. לפתע חדרה להכרתי הידיעה עד כמה אני לא מתכוון מספיק בברכת "מודים אנחנו לך … על ניסך שבכל יום עימנו …". ליבנו גס בעובדה שביתנו שלם וילידנו בריאים, וכל זאת בזמן שאחרים נאנקים תחת כובד המשימה התובענית ללא הפסקה. ליבנו גס בשגרה המבורכת ואנו הופכים קהים למתנה הנפלאה הנקראת בריאות.
ילדי אילן חזרו לביתם בסוף השבוע וילדינו חזרו אלינו בוגרים ואחראים יותר. השבוע האחרון לימד אותם פרק בחיים, פרק חינוכי ודתי אשר יטביע בהם את חותמו ויהפוך אותם ואותנו לאנשים טובים יותר.
ולסיום, אי אפשר להימלט מההקשר שבין הדברים לתקופה בה אנו נמצאים. ימי החורבן ע"פ חז"ל נגרמו בשל שנאת חינם ועתידים להבטל בזכות אהבת חינם. גדולי האדמורים היו נושאים עיניהם לשמים ומצביעים לקב"ה על זכויותיהם של עמו ישראל ובאים אליו בתביעה לעשות חשבון ולהתחשב בכל גמילות חסד ובכל הטוב הקיימים בעםו. יחד בשבועות אלו של קייטנות אילן בכל רחבי הארץ נישא עיננו לשמים ונתפלל שיביט הקב"ה ויראה את כל החסד הקיים אצלנו בנוער. יביטו ויראה אהבת חינם שבכוחה לכפר על שנאת החינם שלנו המבוגרים. אולי בזכות קייטנות שכאלו, ופרויקטים רבים אחרים, נזכה לראות בבנינו של הבית החרב במהרה בימנו.
הרב חגי גרוס, מנהל תיכון "הצבי"- מקיף דתי נתיבות ומרבני 'צהר'
