פעם שאלו אותי, האם מותר להאזין לגלגלצ. השבתי שכן. הוסיפו ושאלו אותי, האם אני חושב שיש בהאזנה לרדיו הישראלי ערך רוחני כלשהו. השבתי שלא. אם כך, למה בכל זאת אני מצדד בפתיחוּת (אמנם מוגבלת) כלפי התרבות הזו? מסיבה פשוטה: לסגירוּת מוחלטת כלפי התרבות הפופולרית יש מחיר, ופעמים רבות מחיר הסגירות עולה על מחיר הפתיחות. ברור שצריך לסנן היטב את הפסולת. צריך לסנן את האינטרנט, וגם את העיתונים. אבל לא כדאי לפסול הכול.
מדברים הרבה על מחיר הפתיחוּת. אבל צריך לזכור שגם לסגירוּת יש מחיר. המחיר של חסימה מוחלטת כלפי התרבות הרווחת הוא כפול ומשולש: ראשית, הסגירות הטוטלית מולידה אופי חשדני, זהיר וקפוץ. בחברות סגורות מחנכים את הילדים לעמוד כל הזמן על המשמר, לא לבטוח בשום דבר ובשום אדם, לחשוד בכל יצירה, בכל טקסט ובכל איש. על העמדה הזו משלמים מחיר נפשי כבד. זו עמדה של פחד כלפי העולם.
שנית, הסגירות המוחלטת מביאה לניתוק מעם ישראל. כשהייתי בקורס רבנים צבאיים, אמר לי אחד המשתתפים: אני לעולם לא אכניס הביתה עיתון כמו מקור ראשון. לא כל הדברים שם הם על טהרת הקודש. אמרתי לו: אם אתה מעדיף לשבת בליל שבת וללמוד פרשת שבוע עם רמב"ן במקום לקרוא עיתון – כל הכבוד. אבל אם אתה מחליט באופן עקרוני שאתה מקדש מלחמה על כל דבר שאינו על טהרת הקודש – איך תוכל להיות רב צבאי? איך תוכל בכלל להבין על מה החיילים מדברים?
חשוב להדגיש: אינני עושה אידיאליזציה של התרבות הרווחת בישראל. רחוק מזה. אני גם לא חושב שמי שמאזין לתחנות רדיו כלליות או גולש באתרי חדשות פופולריים מקיים מצווה של קירוב עם ישראל. אני מדבר יותר על הנטייה הנפשית, ופחות על כל מעשה ספציפי. אני רוצה לגדל את תלמידיי ואת ילדיי כך שיהיו אנשים בטוחים בעצמם ובאמונתם, אנשים שאינם פוחדים מהתרבות החילונית, שיודעים גם לדבר עם חילונים, ובשעת הצורך אף לומר להם בשפתם: דרכנו שונה מדרככם.
חשוב להדגיש כאן נקודה נוספת, אם תרצו – המחיר השלישי של הסגירות. נניח שכולנו נחליט לומר לתלמידינו לא להאזין לרדיו. האם הם באמת יפסיקו להאזין?! היום, בעידן האינטרנט, כל הדיון המוזכר כאן הולך ונעשה מיושן. ילדינו נחשפים כיום לתרבות הישראלית, אם נרצה ואם לא נרצה. בתקופתנו יש רק דרך אפשרית אחת להסתגר, והיא – להסתגר באמת: לגור במאה שערים, לא לשרת בצבא, לא ללמוד באוניברסיטה, לא לעבוד, ולא להחזיק שום מכשיר חשמלי מלבד מיקסר: לא טלפון נייד, לא מחשב, לא טלוויזיה וגם לא רדיו. הרי מי שלא הולך בדרך הזו – בסופו של דבר נחשף לתרבות הכללית, אם נרצה ואם לא נרצה. שמעתי שפעם הרב אהרן ליכטנשטיין אמר לאדם שבחר לגור ביישוב מבודד ותורני: אתה סוגר את הדלת, אבל פותח את החלון. מה שלא נכנס דרך השכנים, ייכנס דרך המחשב.
אינני מדבר על פסולת של ממש, שאותה ודאי אפשר וצריך לבלום, אלא על החלק הסתמי של התרבות הישראלית. 99% מתלמידינו ייחשפו לתרבות הזו, בדרך זו או אחרת. לכן השאלה היא לא האם לחשוף, אלא האם טוב שהחשיפה תהיה בסתר, תוך רגשות אשמה, בלי פיקוח ובלי ביקורת – או לאור יום, מתוך הדרכה והנחיה של ההורים והמורים, וגם מתוך הגבלות שהם יטילו.
עוד נקודה לסיום: כדאי לקבל פרופורציות. לא כל חשיפה לתרבות חילונית תמיט על ילדינו אסון רוחני. ביסוד הסגירות החינוכית עומדת מחשבה פחדנית במקצת, שהאמונה היא מבנה נפשי שברירי ועדין מאין כמותו, שכל רוח טועה עלולה לנתץ אותה. אני אומר לתלמידיי ולתלמידותיי שהולכים לצבא או לאוניברסיטה: אל תדאגו; תאמינו באמונה שלכם. האמונה שלנו היא אמיתית: באמת יש אלוקים ובאמת הוא נתן לנו את התורה. מי שכל כך חרד לאמונה של תלמידיו או ילדיו, משדר להם חוסר ביטחון עצמי בעולמם האמוני. חז"ל אמנם אמרו שדברי תורה נוחים לאבדם ככלי זכוכית, אבל מעולם לא אמרו שהאמונה נוחה לאיבוד ככלי זכוכית. וכבר אמר מי שאמר: מי שמאמין לא מפחד, את האמונה לאבד. הניסוח אמנם אינו רהוט כרבי עקיבא, לא מוקפד כקאנט וגם לא תקני כאבשלום קור. אבל בכל זאת יש גרעין של אמת באמרה הזו. למרות העובדה ששמעתי אותה ברדיו.
