אין כאב גדול מכאבם של הורים יראי שמיים שבניהם פרשו מדרך התורה. זה פצע שאינו מגליד, הטעון ברגשות אישיים עזים של אכזבה, כישלון, אשמה, בושה וכעס, ואלה מרעילים את חיי הבן והוריו לאורך שנים. תופעה החילון מעמידה סימן שאלה על דרכה החינוכית של הציונות הדתית, ותובעת חשבון נפש.
ביטול הסנקציות
אדם מאמין אמון על הכתוב (דברים ל"ג ט): הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. הורים לא היססו לנתק את הקשר עם בנים שפרשו. ובחברה החרדית הדבר מתרחש גם כיום. אצלנו לא נוסחו כללים ברורים, אבל באופן אינטואיטיבי כולם מבינים, שהדרך הפוכה, יש להתאמץ לשמור על הקשר המשפחתי.
וההבדל ברור: היום אין שום משמעות לסנקציות. הבן אינו חריג, הוא אינו תלוי בחברה הדתית, אלא מצטרף אל העולם החילוני, והכול נפתח לפניו. ההלכה משתמשת בכפייה, אך מודעת למגבלותיה (אסור להכות בן גדול, מועד קטן י"ז א וקיצור שולחן ערוך קמ"ג).
סנגוריה
מה ההורים צריך לעשות? אנו מצווים ללמד 'סנגוריה על ישראל' והבן שלנו בכלל, ויש במה:
א. 'הסגולה': בהפטרת שבת חזון קורא הכתוב לישראל: 'בנים משחיתים', הוא לא חוסך את שבטו מן החוטאים. הם בנים סכלים, חסרי אמון, בנים משחיתים, אולם קלקולם לא משכיח לרגע את הקשר המשפחתי, הם בנים, בוער בהם הניצוץ היהודי, והם יחזרו ויהיו "בני אל חי".
ב. 'אנוסים': מרן הרב הדריך אב שבניו סרחו והצטרפו לבונד, לנהוג בהם בדרך של קירוב וחסד: "זרם הזמן משדל את בנינו הצעירים לזנות אחריה, הם אנוסים גמורים וחלילה לנו לדון אונס כרצון. על כן יש מכל אלה אחרית ותקווה, הנשמה הפנימית של קדושת ישראל מסתתרת בקרב לבבם בכמה מידות טובות הנמצאות בהם, ואם לא נדחה אבן אחרי נופלים כאלה כי אם נקרבם כפי היכולת, אז כאשר זרם הזמן יתהפך יהיו מוכנים לתשובה ולהטבה" (מאגרות ראי"ה א' עמ' קמג. וכן שם ב' עמ' קעא).
ג. 'חטא הקהל': הרמב"ן (במדבר ט"ו כו) פירש את הכתוב, וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגגה. "קהל שיחשבו שכבר עבר זמן התורה או שישכחו את התורה, וכבר אירע לנו כן בעונותינו בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם ששכחו רוב העם התורה והמצות לגמרי …באה הפרשה, להודיעם כי יכפר על השוגגים".
ד. 'תינוקות שנשבו': החזון אי"ש ביאר שאפיקורס הוא אדם חריג וחצוף המסכן ביודעין את העולם, אך כאשר ההשגחה אינה מופיעה בעולם בגילוי, בטל דינו. היום נהפכו היוצרות, רוב העולם חילוני והמאמין הוא החריג והמוזר. הסתר הפנים הנורא של השואה חסר פשר. עד שאמר הרבי מסאטמר: מי שיצא משם ועדיין מאמין הרי זה נס. לפיכך יש להבין את ההגדרה 'תינוקות שנשבו' באופן עמוק יותר. העובדה שבנינו ראו אותנו ועברו את החינוך שלנו, חסרת משמעות שהרי לבושתנו, היא שגרמה להם לפרוש.
אהבה וסבלנות
מאחר ומדובר בתופעה רחבה, על ההורים להישמר מלהיפגע אישית, המרד הדתי אינו מכוון נגדם, ואדרבה, אולי אם היו הורים ולא מחנכים כאשר הבן כה נזקק להם, אולי לא היה פורש. העניין גדול מן ההורים הרבה, ואין להם לשאת על כתפיהם הצרות את האשמה והאחריות לכל צרות העולם, המודרנה, החילון, השואה וכד'. אם הבן בחר את בחירתו והשפעתם עליו בטווח המידי אפסית, אין גם טעם בתוכחה, הטפה ונצחנות, אלה מרחיקים ומשאירים משקע מר.
הם מצווים ב'אהבת ישראל', זו לא סיסמא בלבד אלא חובה גמורה. במקום מורא תבוא עתה האהבה. ואכן בשם הבעל שם טוב אמרו: "היה אדם כשר אחד שיצא בנו לתרבות רעה ולכפירה ר"ל, וצווה הבעש"ט לאביו שיאהב אותו ביותר, ומחמת זה יצא מהכפירה" (פאר לישרים אות מא).
אנחנו מובטחים שעתידים ישראל לעשות תשובה (רמב"ם תשובה ז' ה'), על כן עלינו להתאזר בסבלנות אין קץ ולהיכנס עם הבן למהלך ארוך וגדול. להאמין שישוב בתשובה, ואם לא הוא, הרי סוף בניו שיחזרו, לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח (שמואל-ב י"ד יד. בבבא בתרא קל"ג ב, כתובות נ"ג א אסרו משום כך להדירו מן הירושה).
התנשאות או לגיטימציה?
כאן הסתירה הקשה: הורים יראי שמיים אינם יכולים לתת לגיטימציה למעשי עבירה, אבל הבנים ייעלבו מן הגישה הסבלנית, ויראו בה התנשאות ומניפולאציה. נראה שעלינו להעמיק ולחפש נקודה חיובית בתופעה.
א. חופש הבחירה: אדם אינו חייב להסכים עם מעשי הבן, כדי לכבד את עצם דרכו והתלבטויותיו. בדור הזה כל הסמכויות נשברו ובטל המורא: מורא שמים, מורא אב או רב. בדיעבד יש בכך יתרון ואנו שותפים למהלך לכתחילה: העולם והחינוך שלנו בנויים על חופש, האדם עושה מבחירה ובלא כפייה, מאהבה ולשמה. אין אפשרות של בחירה אם אין מקום לנפילה. התורה הציגה את הבחירה (דברים ל' יט) "נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים. כלומר, בשמים רוצים אנשים בוחרים ולא ביס-מנים. מי אפוא עדיף, הבן שעומד על דעתו לטוב או לרע, או בן נכנע המקיים תורה כרובוט, מאונס ופחד חברתי?
ב.: תיקון עצמי: פרישתם של הבנים היא סטירת לחי וביקורת חריפה על החברה הדתית, המזהה את עצמה עם התורה ורבש"ע ודורשת מן הבן להיות שכפול שלה. אולם הבנים מוצאים בעולמנו צמצום, שטחיות, סיסמאות, זיוף, דרכים הזויות, פלגנות, קיצונות, התחמקות מהתמודדות אמיצה עם שאלות החיים הקשות והעמוקות. הבנים מחייבים אותנו לבחינה פנימית ותיקון עצמי, וגם זו לטובה.
ג. פתיחות: לפעמים הבנים קרועים בין העולמות ולא מגדירים את עצמם, אסור לנו לחדד את הדברים. הבן יכול לחפש את דרכו ימינה ושמאלה. ולנו כדאי להיפתח לגישות שהוא מביא, אולי מצא דברים חדשים שנוכל ליישמם גם בעולמנו.
ד. אתגר ושליחות: מאחר והתופעה כללית, יש לראות בה שליחות שמימית שהוטלה עלינו בדור הזה. לא נותנים לנו להסתגר בבועה, אלא מכריחים אותנו להתמודד עם שאלות שחשבנו שאנחנו כבר פטורים מהן. למען בנינו, עלינו להתחבר אל הציבור, להתמודד עם בעיותיו, להשתתף במהלך התיקון הלאומי הכללי, לא לוותר על איש.
