פעם לא הייתה "סביבה חילונית" כי לא הייתה "סביבה דתית". פעם הורים ידעו כי הם לא יקחו אחריות על חינוך לזהות דתית יציבה, אף אחד לא יעשה זאת עבורם. לא הרב בקהילה, לא הר"מ בישיבה ואפילו לא המדריך בבני עקיבא.
מי שגדל, כמוני, בשכונה תל-אביבית רגילה בשנות הששים של המאה הקודמת, לא מבין כל כך את המונח 'חברה חילונית', משום לא היתה אז כמעט סביבה לא-חילונית. גם אלו שגרו ב'שיכון' של הפועל-המזרחי, היו מוקפים מכל צדיהם ב'סביבה חילונית'. בדרך לבית הספר, באוטובוס, בגינת המשחקים, במכולת. גם קרובי משפחתנו ה'חרדים' מבני-ברק ופתח-תקוה, היו מוקפים בסביבה חילונית. בני ברק עדיין היתה אז עיר מעורבת בכל סוגי האוכלוסיה, ובפתח-תקוה עוד לא צצו שכונות דתיות. למען האמת, גם החרדים של אז לא היו טיפוסים חרדים במיוחד. הם אמנם היו שייכים ללב חוגי הישיבות והרבנות, לבשו שחור-לבן, אך עדיין לא עברו את תהליך ההסתגרות וההתקצנות של ימי הרב ש"ך וממשיכי דרכו. הדתיים הראשונים שהכרתי שלא גדלו בסביבה חילונית, באו דווקא מהקצה השני של הקשת הפוליטית-דתית: בני הקיבוץ הדתי והמושבים, אותם פגשתי לראשונה, כקבוצה, במחנות הקיץ של בני עקיבא. לא זיהיתי אצלם איזו תכונה של דתיות יתר שנבעה מגידולם בסביבה דתית הומוגנית, ומכיון שבסופו של דבר האדם הוא תבנית נוף מולדתו, עד עצם היום הזה אינני מתפעל מחיים בסביבה דתית-הומוגנית.
הרעיון של הקמת ישובים וקריות ושכונות שלמות לדתיים בלבד יכול לנבוע משני כוונים. האחד, הנוחיות של החיים עם הדומים לך: אין מכוניות בשבת, המכולת מספקת רק מצרכים כשרים ולא צריך לדאוג לשאלות כשרות כשנפגשים עם ילדי השכנים למשחקי אחר-הצהריים. המניע השני, שמרבים לדבר עליו ולהשתמש בו כצידוק, הוא חיזוק ערכים והגנה על ההורים והילדים מפני השפעותיה של החברה החילונית.
באופן אישי, הנוחות של החיים בחברה דתית הומוגנית לא קסמה לי מעולם. אדרבה, הומוגניות יתירה יש בה משהו משעמם, וגם מעיק. מסתבר, שבני אדם אינם הומוגניים, וכאשר הדתיים מתקבצים להם יחד בקיבוץ אחד, הם ממירים את ההתבדלות שלהם מאורח-החיים החילוני, בהתבדלות מאורח-החיים הדתי של השכנים. במקום לברר אם כשר או לא, הם מבררים מה סוג הכשרות אצל השכנים…. בכלל, כמו שאומר הרי"ד סולובייצ'יק, דרך התורה לא נועדה להסב לאדם חיי נוחות, אלא אדרבה, חיים של עמל ולפעמים גם מסירות נפש. קיום מצוות שנעשה מתוך נוחיות, מתוך הרגל, ומתוך מוסכמה סביבתית וחברתית, אין בו טעם דומה לזה שבו על האדם לתת לעצמו דין וחשבון, צעירים כמבוגרים, על מה שהם עושים, ואיך נראים הדברים בעיני סביבתם.
גם באשר להגנה על הערכים והחינוך לא התרשמתי מעולם שבסביבה דתית הומוגנית קל יותר לחנך לתורה ולמצוות. ראשית, מה פירוש 'קל' בהקשר של חינוך? אבי מורי היה מעיר לי תמיד, כשראה אותי לומד במהירות, שמה שנכנס בקלות יוצא בקלות. תקע מסמר בתוך חמאה והוא ישלף בנקל, אבל אם תנעץ אותו במכות פטיש בעץ או באבן – לא תוכל לשלפו עוד. חינוך 'קל' מניב גם תוצרים 'קלים'. הדבר נכון גם לגבי חינוך דתי. הקלות היחסית של קיום המצוות בסביבה דתית הומוגנית, גורמת לעתים לכך שהילדים – ואף המבוגרים – רגילים לעשות את מה שכולם עושים, כי כך נוח. ילדים שעד גיל מבוגר יחסית לא נחשפו באופן משמעותי לחילול שבת ולמחללי שבת; לא למדו שצריך לשים לב אצל מי אוכלים ומה אוכלים; לא הציבו להוריהם את השאלה למה משפחת השכנים מהקומה למעלה נוסעים לים בזמן שאנחנו הולכים לבית הכנסת, הפסידו הם – והפסידו הוריהם – הזמנות לליבון והתמודדות על יסודות האמונה וקיום המצוות. אלו שאלות שילדים אמורים לשאול מגיל צעיר מאד כאשר הם גדלים בסביבה חילונית, וההורים יודעים שעליהם להשיב. כאשר התהליך הזה מתקיים בגיל הילדות הצעיר, משתרשים אצל הילד יסודות של מחויבות מתוך בחירה, שנשמרים אצלו כתכונות נפש ומידות יסודיות פשוטות וברורות שילוו אותו אחר-כך בצבא, באוניברסיטה ובטיול לחו"ל כי כך התרגל מינקות כמעט. שמירת מצוות אינה דבר מובן מאליו, ובכל מקום יש להתמודד עם האתגרים המוצבים בו.
בסביבה שבה שמירת המצוות מחייבת ערנות, ההורים מודעים לחלוטין כל הזמן שעליהם להשגיח על ילדיהם, להיות מעורבים במעשיהם, לשוחח עמם על התופעות בהן הם נתקלים ברחוב ובחצר ובבית השכנים. בהקשר זה נראה כי הבהלה הגדולה שאחזה אצל הורי הדור האחרון עם הופעת הדוא"ל, המסרונים והפייסבוק, קשורה בכך שההורים בחברה הדתית ההומוגנית התרגלו לכך שלא צריך לבדוק אחרי הילדים. ביישוב או שכונה שתושביהם נבחרו להתאים זה לזה, אם בבחירה בפועל ואם מתוך ההקשר החברתי הברור של רוכשי הדירות בסביבה, ההורים בדרך כלל נרדמים בשמירה. הם מתעוררים בבהלה כשמתחוור להם כי הסביבה החילונית מגיעה לפתחם דרך התקשורת האלקטרונית והדיגיטלית. כגלים המתנפצים אל חומת הסלעים המגינה על החוף, בא האינטרנט והפייסבוק וערער את השלוה המדומה והמוגנת כביכול של הבית הדתי.
ההורים של בני דורי ידעו שעל מנת לחנך ילד לזהות דתית יציבה, הם לא יכולים לסמוך על אף אחד. לא על מחנכים, לא על השכנים, לא על רב הקהילה (מושג שכלל לא היה קיים בבתי הכנסת בהם התפללתי), וגם לא על בני-עקיבא. כמובן, כל אחד מאלו היה גורם חשוב ומשמעותי עד מאד בגיבוש הזהות האישית והדתית שלנו, אבל על כל אלה היה גורם מפקח אחד, שהיה ער גם למגבלות של כל מערכות התמיכה הללו, והוא – ההורים. בסיס החינוך היה הבית והמשפחה. וכך גם צריך להיות כיום. גם בישובים ובקהילות הומוגניות, גם כאשר מערכות החינוך והחינוך המשלים נראות 'חזקות' מבעבר, וגם כאשר זמינותם של יועצים, רבנים, ושאר מומחים, נראית גדולה מאי-פעם.
ההבנה שההורים חייבים להיות שם תמיד כדי לתת מענה, תמיכה וחיזוק לילדים, ממשיכי הדרך, היא תנאי היסוד לחינוך בכל מקרה ובכל סביבה. הסתגרות מפני הסביבה אינה מבטיחה שום הגנה. אדרבה, הגידול בסביבה מאתגרת מחייב את ההורים ואת הילדים ללמוד להגיב ולהתמודד. ילד שגדל בתוך אתגרים סביבתיים וגיבש לעצמו זהות דתית יציבה, יעמוד יפה יותר באתגרים ובפיתויים שהעולם הגדול מעמיד בפניו.
הרב ד"ר יהודה ברנדס הוא ראש ביהמ"ד בבית מורשה ומרבני 'צהר'
