פתגם אמריקאני אומר כי "לכל דבר יש מחיר". פתגם זה מבטא את תפיסת העולם הקפיטליסטית שעל פיה ניתן למדוד את ערכו של כל דבר על פי תועלתו הכלכלית. סוציולוגים מצביעים על כך שתפיסה זו הולכת ומתרחבת בעקבות התפתחות הטכנולוגיה, שכן בשל ההתפתחות הטכנולוגית ניתן כבר לתמחר כל דבר, אפילו איברי גוף להשתלה או רחם לנשיאת עובר. לתפיסת עולם זו סכנות לא מעטות; היא עשויה להביא לכך שהמדינה תפריט שירותים, ולאחר מכן תתנער מאחריותה לספק אותם לאזרחים ברמה סבירה. בדרך זו עשויה המדינה "להפריט את עצמה לדעת" – לזלזל בערכים אשר אינם ניתנים למדידה על פי יעילות כלכלית צרה- אך בלעדיהם נפרמים החוטים המקשרים בין חלקי החברה.
ברצוני לעסוק במאמר זה בגזרת הפרטה חדשה המתוכננת במדינת ישראל, והיא כוונת משרד החינוך להפריט את לימוד השפה העברית ואת לימודי הזהות היהודית המתקיימים באולפני העברית.
השפה העברית מיוחדת משאר השפות בכך שהיא אינה תוצר של הסכמות בין בני אדם, אלא היא "שפת הקודש". בה נבראו שמים וארץ, ובה ניתן התנ"ך, שהוא הבסיס למורשתנו הרוחנית ולזהותנו ההיסטורית. ידיעת השפה העברית מחברת אותנו למורשתנו ולזהותנו. זו הסיבה לקביעת חכמים: "כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מדבר עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה" (ספרא דברים מו).
השפה העברית היא השפה הרשמית הראשונה של מדינת ישראל. החייאת השפה והנחלת ידיעתה לכלל הציבור על ידי אליעזר בן יהודה בשעתו, הן אלו שיצרו את הדבק ואת האחדות בין שלל העדות והתרבויות שעלו ארצה מהתפוצות ודיברו בבליל שפות. עד היום ידיעת השפה העברית היא אחד הדברים המרכזיים היוצרים תחושת שייכות של העולה לאזרחי מדינת ישראל הוותיקים, והיא גם המפתח להשתלבותו בשוק העבודה ולעצמאותו הכלכלית.
אולפני לימוד העברית הם המימוש המודרני של הערך היהודי הגדול של לימוד השפה העברית לעולים. האולפנים החלו לפעול עוד בטרם קמה המדינה. הם מוסדות חינוך שבהם לומדים את שפת הקודש כשפה מדוברת וחיה. מתכונת הלימוד באולפנים הועתקה למדינות רבות, והיא משמשת מודל לחיקוי בכל הנוגע לאופן החייאת שפה ולאופן הוראת שפה למהגרים.
למרות החשיבות הקריטית שיש לאולפנים, קיומם, אופיים ותקצובם לא עוגנו מעולם בחקיקה ראשית, והם היו נתונים עד עתה לחסדי הסכמים בין-משרדיים, ללא קביעה חוקית ברורה של מטרות הלימוד. מעבר לכך, בהנחיות המשרד לקליטת העלייה נאמר, כי לעולה חדש הזכות לקבל 500 שעות לימוד של השפה העברית באולפן, ולעומת זאת מומחים קבעו כי על מנת להנחיל לאדם שפה נוספת ברמה בינונית דרושות כ-1300 שעות לימוד. לחוסרים חוקיים אלו נוספת הכוונה, כאמור, להפריט את האולפנים. ההפרטה מרחיקה מהלב היהודי הרגיש, והופכת את הוראת העברית לשיקול כלכלי קר. כך למשל, יש לחשוש כי עם ההפרטה יעלמו לימודי מורשת השפה העברית אשר ערכם אינו מדיד בטווח הקצר.
הצעת חוק "לימוד השפה העברית וערכי מדינת ישראל – עולים ואוכלוסיות מיוחדות" שאותה הגשתי, מטרתה להתמודד עם חוסרים אלו.
ראשית, הצעת החוק קובעת בחקיקה ראשית את קיומם, אופיים ותקצובם של האולפנים. הצעת החוק קובעת כי כל עולה ותושב חוזר, וכן כל אזרח שאינו יהודי ואינו דובר השפה, יהיו זכאים ללמוד באולפן.
שנית, מוצע כי בתחילת הלימוד יתקיים מבחן אשר יקבע את רמתם ההתחלתית בעברית, ולפי רמה זו הם ישובצו בתכנית הלימודים המתאימה, אשר תורכב מלא פחות מ-500 שעות לימוד ולא יותר מ-1300 שעות. כך ייחסכו שעות לימוד יקרות, ומידת ההשקעה תותאם לכל לומד ככפפה ליד.
שלישית, הצעת החוק קובעת כי בכל האולפנים ילמדו גם תכנים חברתיים, אשר יאפשרו לעולה ולבן האוכלוסיות המיוחדות להתאקלם ולהתערות בחברה הישראלית, להשתלב בשוק העבודה, ולהעביר את מרכז חייו לישראל. כמו כן יעסקו האולפנים בהנחלת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ובכך יחזקו את תחושת השייכות והשותפות של העולה כלפי המדינה. ראוי לציין כי אין כמו לימוד העברית להוות כלי להנחלת זהות יהודית, כפי שכבר כתב רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר, בפירושו הידוע מגן אברהם על השולחן ערוך: "הלשון בעצמו יש בו קדושה ולומד ממנו דברי תורה" (אורח חיים סימן שז סעיף קטן כד).
כולי תקווה כי מיסוד הלימודים והתכנים של לימודים השפה העברית יחזק את הזהות היהודית המשותפת לכולנו, ובכך יעמיד את המדינה על שורשים איתנים יותר. באופן זה תתקיים בכולנו הבטחת חכמים כי: "כל הדר (= הגר) בארץ ישראל, וקורא קריאת שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש- הרי הוא בן העולם הבא" (ילקוט שמעוני תורה, רמז תתקמו).
