כל השביעיות מקודשים . אנו מציינים את היום השביעי המקודש בשבת, את תום שבעת השבועות המקודשים בשבועות, את השנה השביעית בשמיטה ואת תום שבע שנות שמיטה – ביובל. עיקרון זה אך מבליט את ייחודו של חודש תשרי. שמו בתורה, כמו גם מהותו העיקרית, הוא "החודש השביעי", ואנו יכולים להוסיף את המילה "המקודש". אנו בעיצומו של חודש שביעי מקודש, המשלים את קדושת כל מעגלי הזמן. בחודש השביעי המקודש יש ארבעה מוקדים – יום הזיכרון, יום הכיפורים, סוכות ועצרת (שבתחומים מסוימים ה"עצרת" היא רגל בפני עצמו). אין מדובר במוקדים מקריים העומדים כל אחד לעצמו, כי אם בתהליך המתחיל ביום הראשון של החודש השביעי בו הלבנה מתכסה ("בכסה ליום חגנו"), ומגיע לשיא בחג המתחיל במילואה של הלבנה – בחמשה עשר יום לחודש הראשון, בו מתחיל חג הסוכות.
מפני מה חשוב כל כך להדגיש הן את קדושת החודש כולו, הן את העובדה שמדובר בתהליך? סיבת הדברים היא שאין מדובר רק בנקודת זמן אחת בשנה, אלא במהות שנועדה להקרין על פני כל השנה כולה. אנו מבטאים בכך את העובדה כי דמות האדם אליה חותרת התורה היא האדם של "סוכות", והוא העומד בשיא התהליך של החודש השביעי.
"יהודי של סוכות" הוא זה אשר אוסף את אסיפו מן השדה, ומאושר בהנאתו מעמל כפיו, ואת שמחתו הוא קושר לבית המקדש, ובא להודות ולשמוח בקודש; "יהודי של סוכות" הוא זה שאינו מונע עצמו מבשר ויין, אך המאכלים מהווים לגבי סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, והוא קושר אותם בקורבנות החג ובשמחתו; "יהודי של סוכות" הוא אדם שאינו מתנזר מלחיות חיי דרך ארץ טבעיים במשפחתו ("ופנית בבקר והלכת לאוהלך"), אך אל האוהל הוא שב משהותו בקודש; "יהודי של סוכות" קשור מאוד בשבעים אומות העולם, ואין הוא מתנכר מהן או קורע עצמו מהן, אך אינו שוכח לרגע את ייחודה של האומה הישראלית ובחירתה, ואת העובדה שבסוף חג הסוכות אנו מציינים יום נוסף – עצר – שהוא ייחודי לאינטימיות המיוחדת שבין ריבונו של עולם לבין האומה הישראלית המיוחדת לו.
לאמור, המבקש לדעת את דרכה של תורה ואת הדמות אותה מצווה התורה לרכוש, ילך לו אל חג הסוכות. מובן הדבר כי לא ניתן לבוא בשערי החג קודם לתהליך הארוך והכואב של הימים שקדמו לו. יום הזיכרון ויום הכיפורים הם תנאי הכרחי לבוא בשערי איחוד ארץ ושמיים. אם יבוא אדם אל המציאות כשידיו לא טוהרו ולבו לא נימול בימי המועד הראשונים של החודש השביעי המקודש, הרי שידיו המסואבות תטאמנה את המציאות, וזו לא תהווה לגביו סולם לעלייה מעלה, כי אם בור תחתיות ומדרון חלקלק אליו יתדרדר. חובה של ממש יש לטבול בקדושת המועדים הראשונים של החודש השביעי המקודש כדי להיות ראוי לחיים המיוחדים שחג הסוכות מזמן. חיבור ארץ ושמיים אינו יסוד חיים מובן מאליו. הוא מחייב הכשרה, הסכמה פנימית, אידיאל קודש רעיוני, מעשים המלמדים את המיוחד שבקשר זה, ועוד עניינים רבים אחרים. על כן יש צורך בחידוש האהבה בין היהודי לריבונו של עולם ("אני לדודי ודודי לי"), בדין הסוקר את כל מעשיו של האדם ומהותו, ביום כפרה מיוחד לישראל בו מכפר ד' על כל עוונותינו ומאפשר לנו להתחיל מחדש, ורק לאחר מכן ניתן לעלות בהר ד' ולהגיע למקום בו השמחה היא היסוד העיקרי.
אנו שמחים על כך שתורתנו מבקשת לבנות אותנו כ"יהודי של סוכות", ואנו למדים מכך את דרך חיינו לאורך השנה כולה. חג הסוכות מתווה אפוא את דרכו של האדם מישראל, ומכוח התוויה זו אנו בונים בשמחה את אותו סולם מיוחד שרגליו נטועות בארץ וראשו מגיע השמיימה. ושמחת בחגך.
הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
