מר א.א. (שם אמיתי, כך גם הסיפור) הוא אדם שקשור בצווארו בתוך חדר בדרום תל אביב. הוא יכול לנוע שני מטר לכל כיוון, לשמוע רדיו ולקרוא ספרים, אבל יתר יומו מוכתב על ידי אחרים. מר א.א.קשור בצוואר כבר שלוש שנים.
במקצועו הוא הנדסאי מכונות קירור, הוא עבד במקומות רבים ועבודתו האחרונה הייתה בבתי חרושת לגלידה וממתקים, מר א.א. אוהב לטייל במקומות יפים בעולם, לשמוע חזנות טובה, ולאכול רגל קרושה. כאמור, כעת הוא קשור. מידי פעם מר א.א. מתקין את אוזניות המכשיר ונזכר בקונצרטים של החזן מילר או הלפגוט. העניין הוא שמר א.א. עשוי להישאר כל ימיו קשור. ראוי לקוות שאף אחד מאיתנו לא יציל אותו מגורלו, למרות שיתכן וגורלו תלוי במי מאיתנו.
מר א.א. ממתין להשתלת ריאות, הוא נושם בעזרת צינור המחובר לגרונו. כבר שלוש שנים ממתין לריאה, אבל בישראל יש רבים המהדרים במצוות ומעט ריאות, אשרעל כן מר א.א. עשוי לסיים את חייו באותו חדר אשרבבית החולים "רעות" שבדרום תל אביב.
יש להקדים ולומר שאני בעד הידור במצוות. כולל מצוות פדיון שבויים. אלא שלא כולם מחמירים. משיחה עם רופא התבאר לישרמת תרומת האיברים בארץ נמוכה מאוד. "יש למסורת חלק בזה" טען הרופא. ברור שתרומת איברים חייבת להיעשות על פי כללי הלכה ועל פי ההגדרות שלה לרגע המוות. לשם כך יש פוסקים חשובים. אולם מתבאר פעם אחר פעם שפסיקה לבד ואמונות טפלות לבד. לרתיעה של הציבור מתרומות איברים יש ניחוח מאגי, ועל כן מה יועילו הסברים נבונים על מה שבאמת קורה לריאות כך וכך זמן לאחר מותו של אדם., מה יועילו פסיקות ברורות של פוסקים חשובים?
אולי היה כדאי להחזיר את המנהג שנהגו אבותינו בתקופת המשנה, מנהג ליקוט עצמות. או אז היו רואים כולם שלאחר כמה חודשים לא נותר דבר ממה שיכול היה לפדות את מר א.א. משביו הנורא.
ובינתיים ימתין מר א.א לריאות, אולי עד יומו האחרון, או שנוכרי יתרום ואולי חילוני.
מזל שיש נוכרים, מזל שיש חילונים, בזכותם יש סיכוי.
(הדברים לא באו לנקוט בעמדה הלכתית כל שהיא, שהרי גדולי עולם נחלקו, אלא לעורר את הציבור לברר, להחמיר ולהדר כדעת המחייבים להירשם לתרומת איברים על פי ההלכה)
הכותב הוא ראש הישיבה לאמנויות ומדעים – בתל אביב
