הסוכה בה אנו אוכלים, ואפילו ישנים, במשך שבוע הסוכות, אינה רק חוויה סתווית ירוקה ומרנינה כמו בשיר המפורסם על שלומית, והיא גם איננה רק הלכה או נוהג; היא נועדה ליצר תודעה מיוחדת. מבחינה הלכתית, יש משהו מגביל מאוד בסוכה שהרי לפי ההלכה, אסור לאכול ארוחה משמעותית מחוץ לסוכה. האמת היא שאפילו לישון בבית אסור (אם התנאים בסוכה מאפשרים לינה) אם הגיעה אליך הדודה מחיפה בחג, אסור לך לקבל אותה בסלון אלא דווקא בסוכה למרות שהיא עלולה להיות קרירה או חמה מדי וזבובים ודבורים פוקדים אותה לעתים קרובות והצעקות של השכן על בנו הסורר נשמעות בה היטב והן עלולות להכביד על נינוחות השיחה. והשאלה היא מדוע? מה רצתה התורה ללמדנו בחוויה זו? התשובה המקובלת היא שהסוכה היא תזכורת למצב של גלות. עלינו לגלות מביתנו הנעים לשבוע שלם אל הסוכה.
"ביתו של האדם הוא מבצרו", אומר הפתגם הידוע. באותו מובן, הארץ והמדינה מהוות בית המקנה ביטחון לעם היושב עליו. עם כמונו, שחווה אלפיים שנות נדודים, מרגיש את הצורך בכך אולי עוד יותר מעמים אחרים. זאת אולי אחת הסיבות לכך שאנו נאבקים בחירוף נפש ומקריבים חיי אדם רבים למען היכולת לקיים את מדינתנו כאן, על אף שהיום קל יותר לחיות בצפון אמריקה ואולי גם באירופה. דומה הדבר לטרנד הלאומי של קניית דירה על-ידי משכנתא מעיקה לכל החיים כמעט, ובלבד שתהיה לנו קורת גג שלנו. מאותה הסיבה, במשך שנים רבות (ועד לא מזמן) שללה דעת הקהל בישראל את הגלות. "עיברתנו" את שמותינו, התנערנו מהעבר הגלותי המעיק שאפיינו אותו תלישות, פאסיביות, וחוסר ודאות יומיומי. הגלות הייתה כתם מביש, גדול ועמוק, לעם שרצה להתחיל מהתחלה. ובכן, אם הבית מהווה מקלט בטוח, מדוע בכל זאת להיעקר ולצאת לסוכה?
נדמה לי, שהתורה רצתה לעקור אותנו מהבית ולהעניק לנו חוויה בזעיר אנפין של מושג הגלות. והסיבה לכך היא שהתורה פחדה מאשליית הביטחון המוחלט שארבעת הקירות מעניקים לאדם הפרטי, והארץ מעניקה לעם. יש אשליה מסוכנת בביטחון המופרז שאנו מייחסים למימד הפיזי בחיינו. כיוון שברגע שעם בטוח מדי בעצמו, הוא מתחיל לעשות שטויות מסוכנות הנובעות מגבהות הלב וזחיחות הדעת. הוא למשל מזלזל ביריביו, שהרי כבר ניצח אותם בעבר בשישה ימים, ומיהם בכלל? ואז הוא מקבל כחבטה מפתיעה בפנים את מלחמת יום הכיפורים. הוא מזלזל בגר, ביתום ובאלמנה, בחלש, בנכה, בילד ובקשיש, והרי שום דבר לא יקרה, יש לנו צבא חזק, והשכלה גבוהה מצוינת, וכלכלה צומחת, מעצמה אזורית של ממש. אבל התורה לא מתרשמת מכל הברק החיצוני הזה, ומזהירה אותנו: "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא י"ט, כ"ח).
חברה הנטמאת באורח חיים לא מוסרי, בשחיתות שלטונית, בהתעלמות מהגורמים השונים המרכיבים אותה עצמה – סופה להיות, חלילה וחס, "מוקאת" ונזרקת מקרש ההצלה הפיזי שלה. או שפשוט תתפורר ותתמוסס. "תודעת הסוכה" נועדה להכניס לחיינו תחושה של אי-ודאות, של תלישות. היא נאבקת בתודעת הביטחון המזויף שבארבעת הקירות. היא לא רק תמרור אזהרה, היא סוג של חוויה מתקנת.
אבל יש בתודעת הסוכה היבט נוסף, והפעם חיובי: היא נועדה להחזיר אותנו לסוג של ביטחון נפשי פנימי, בכך שהיא מכוונת אותנו אל גורמי הביטחון הפנימים האמיתיים. הביטחון הזה מושתת על כך שאנו פועלים בהגינות וביושר ומתוך אחווה לבני משפחתנו, ועל אותו משקל – אנו בעלי סולידריות חברתית, הגינות ויושר כלפי האחרים המרכיבים את העם והחברה. הביטחון הפנימי קשור בכך שאנו בעלי רמה גבוהה של לכידות פנימית, של אחריות כלפי רווחתו ושלומו של הזולת, שאכפת לנו ממנו. החברה הישראלית מגיעה לשיאים מיוחדים בגילויי סולידריות כאלה. מלחמת לבנון השנייה הוכיחה זאת שוב. זה נפלא, ודומני שגם ייחודי.
תודעת הסוכה קובעת כי דירת הקבע הפרטית והלאומית היא חיונית, אך לא מספקת. על מנת שארבעת הקירות יגנו עלינו מפני גלי הצונאמי של החיים, עלינו להבטיח שמערכת הסכרים החברתית תמשיך ללכד אותנו, חרף המחלוקות המרות לעתים שבינינו.
הרב רפי פוירשטיין, יו"ר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
