בפעם הראשונה ששמתי לב לתופעה – נדהמתי. חזרנו מבית הכנסת לאחר התפילות הגדולות של יום הכיפורים. תפילת נעילה הצריכה כוחות עצומים, בכיות, תקוות וחלומות. הרגעים האחרונים של נעילה עלולים היו להזכיר את מה שקראתי אצל אלי ויזל: "בחוץ דמדומים, יום הכיפורים הגיע אל קצו. בבית הכנסת הגדול במוסקבה מסתיימת תפילת נעילה. ישישים בוכים בלי בושה, כאילו שומעים הם את חריקת שערי השמיים הננעלים, מאוחר מדי לערער. גזר הדין נחרץ. מי יחיה ומי ימות, והיכן, וכיצד. מי יהיה בן חורין ומי יאסר בנחושתיים. הכל נאמר ונחרץ, ישיבת בית הדין הסמוי ננעלת והאנשים הנדכאים אינם יודעים מה צפוי להם". והנה, תקיעת השופר ושירת 'לשנה הבאה בירושלים'. ממש כמים צוננים על נפש עייפה. שמחה גדולה פורצת ותווי הפנים משתנים באחת. הנה, תקיעת השופר, שופרו של יובל, זה המכריז על חירות ויציאה לחופשי, משחררת אותנו ממועקות ודאגות, ובחת, אחוזי בטחון ושמחה, צעדנו הביתה. דקות ספורות חלפו והלמות פטישים נשמעה במחוזותינו. "מה זה?" הרהרתי ומיד נזכרתי בלשונו של השו"ע "נוהגים מיד במוצאי יום הכיפורים בעשיית סוכה, כדי לצאת ממצווה למצווה" (או"ח תרכ"ה).
אני מבקש להציג שני דגמים של מצוות הסוכה ומשמעותה. שניהם נוגעים סוד החיים היהודיים. הראשון מביא לידי ביטוי את מערכת היחסים שבין אדם לאלוהיו. מלמטה למעלה. כמה עמל יש בחיבור המופלא שבין עולם של רוח לבין המציאות החומרית. לא לניתוק אנו שואפים, למאיסה בחיי העולם הזה, לביזוי החומר , כי אם לרוממות החיים ולמפגש שבין הכוחות השונים המצויים בבריאה.
לכן, מיד אחרי יום הכיפורים, יום של ניתוק מ"העולם הזה" אנו נוקטים בפעולה מאזנת, בבניית הסוכה: "על ידי ההתעלות של יום הכיפורים, מתרחקים מהעולם הזה, וצריכים שמירה ממכשולים כשחוזרים ונפגשים בענייני העולם הזה" (הראי"ה קוק, עולת ראי"ה). הריחוק מסוכן, מערער את סוד הקיום. אשר על כן, "ונתנו לנו הימים שבין יוה"כ לסוכות לחינוך של חזרה לענייני העולם הזה, בעיסוקינו בדברים שבקדושה כשקדושת יום הכיפורים מרחפת עלינו וחופפת על הכל".
סוד הבנין הוא סוד השילוב והאיחוד. בעוד שיום הכיפורים מתאפיין בתנועה רוחנית של התכנסות, כניסה פנימה, אל הקודש, אל קודש הקודשים, בעוד שיום הכיפורים מבטא עמידה, עצירה, חשיבה, מלווה חג הסוכות בתנועה, ביציאה החוצה, בשפע של פעולות: בניית הסוכה וקישוטה, ארבעת המינים, אירוח אושפיזין שמחת בית השואבה ברחובה של עיר, ועוד. סוכות, מהווה ביטוי להתפשטות החוצה.
במידה רבה, היציאה החוצה היא תוצאה של בטחון גדול. החושש לגורלו, מתגורר במקלט או בחדרים מוגנים. המאמין בחייו, הבטוח באושרו ובהשגחת ה' עליו, יוצא החוצה, לסוכה, הכשרה גם אם יש לה רק שתי דפנות ובשלישית, טפח אחד. בכך, מבטא האדם את בטחונו בה' ואת בטחונו בעולם, במציאות ההווית, ביכולתו לשלב בין העולמות. הסוכה, מלמדת שההגנה הטובה ביותר מצויה בעולם הרוח, בתודעה האנושית של "מה מוביל אותי". בטחון הוא תכונה נפשית ולא טון של בטון. "הסוכה – מבצר הגנה היא לנו" (הראי"ה). יום הכיפורים יוצר אצל כולנו קרבת אלוקים גדולה ועזה המאפשרת לנו לחזור אל העולם הזה מלאים בעוצמה של בנין ועשיה.
אולם,לחג הסוכות גם צד אחר. במידה רבה חג הסוכות מבטא את היחסים שבין אלוקים לאדם. מלמעלה למטה. אחרי הימים הגדולים, קורא ה' אל האדם ומזמינו לחסות בצילו. בלשונו של ר' שלמה קרליבך, לשיטתו, בתפילת הנעילה אומר לנו ה': "יש לי הזמנה בשבילך, אני מזמין אותך לבוא לשבוע לסוכה שלי, לבית הקיץ שלי, לבית המרגוע שלי".
תחת כנפי השכינה, בנוכחותם של צדיקי עולם, האושפיזין, אנו ממשיכים במגמת ההתעלות של יום הכיפורים, וחוסים בצילו של האל. לפיכך, מיד לאחר נעילה, בצו האל, אנו בונים את בית הקיט המשפחתי שלנו, את הסוכה ומבקשים "ופרוש עלינו סוכת שלומך".
הרב שי פירון, ראש ישיבת ההסדר והישיבה התיכונית בפ"ת, ומרבני 'צהר'
