יום השואה אותו ציינו השבוע, הוא הזדמנות נאותה לעסוק בספרים העוסקים בשואה מנקודת מבטם של הדור השני והשלישי לשואה; ז'אנר ספרותי העומד בפני עצמו ושבשנים האחרונות זוכה לפריחה חסרת תקדים. "שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד, הוא דוגמא מייצגת לז'אנר, ולמרות שאין בו משהו שלא ראינו בספרים אחרים המשתייכים לסוגה נדמה של"שואה שלנו" יש עדין משהו מיוחד להציע.
"שואה שלנו", ספרו הראשון של אמיר גוטפורינד, שיצא לאור לפני יותר משבע שנים (הוצאת עמודים לספרות עברית), מספר את סיפורו של אמיר, ילד שהוא דור שני לשואה ועוקב אחר התבגרותו בצל מבוגרים וקרובים שמתרבים בסביבתו למרות שאינם קרובי דם ושנוכחותם נועדה לפצות על הקרובים שלא ישובו. אולם יותר מכל "שואה שלנו" הוא "ספר מסעות"- כפי נכתב על גבי כריכתו האחורית. המסע הראשי הוא כמובן זה של אמיר, גיבור הספר, אולם לא פחות מכך מתאפיין הספר בתיאור התהליכים העוברים על גיבורי המשנה כמו סבא לולק, הקמצן האגדי, שמסרב לתרום למלחמה בסרטן או למלחמה בתאונות הדרכים או בעצם לשום מטרה, כיוון ש"אנשים צריכים למות ממשהו"; וסבא חיינק, שמתעקש לחיות חיי איכר פולני בור בלב מדינת ישראל; ועורך – דין פרל, שמצטער שתלו את הנאצים לפני שהניחו להם להגן על נקודת מבטם. ומסע המסעות של סבא יוסף הצדיק, שגנרל נאצי מצרף אותו משום מה לשיטוט מטורף בין מחנות הריכוז וההשמדה, בחיפוש לא ברור.
לשאלה "מה בעצם קרה שם בשואה?" יש לכל דמות בספרו של גוטפרוינד תשובה משלה כשהתשובות מנסות להפריד בין השואה "שלהן" ובין השואה הקולקטיבית, זו שכולנו מכירים מיום הזכרון, מהצפירה, מטקסי בית הספר עם הבריסטולים השחורים שעליהם ששה נרות נשמה ודקלומים על גפרורים שלא כבו.
כמו בספרו של דויד גרוסמן "עיין ערך אהבה" העוסק גם הוא בדיוק באותה התופעה, גם הילד אמיר ניחן בצורך כפייתי לדעת הכל אודות השואה. הדרישה הנואשת בנסיון להבין מה באמת קרה "שם" חוזרת על עצמה בשני הספרים. ב"עיין ערך אהבה" מרעיב את עצמו מומיק, גיבור ספרו של גרוסמן, במקלט הבית בכדי להוציא משם את "החיה הנאצית". ב"שואה שלנו" אמיר יחד עם חברתו אפי משחקים ב"בוכנוואלד" ומרעיבים את עצמם בעת שהותם בחופשת קיץ בקיבוץ בכדי לדעת איך זה היה "שם". יחד עם זאת לספר של גופרוינד יש ממד מייחד שבזכותו הוא קונה לעצמו שם משלו על מדף ספרי הדור השני לשואה. ייחודו של הספר בא לידי ביטוי בשני אופנים. האחד קשור בעושר הלשוני וביכולת התיאור יוצאת הדופן של המחבר שמשרטט את הדמויות בספר ביד אומן. הממד האחר בספרו של גוטפרוינד בא לו מריבוי הפרטים והעדויות הפזורות לאורך הספר, מה שהופך את הקריאה בספר למטלטלת ואפילו לבעלת ערך היסטורי.
המסקנה הסופית של "שואה שלנו" מטלטלת לא פחות, ובימים שכאלה יהיו אף שיאמרו כי היא מייאשת. דרך הפשטות שבשמיעת הסיפורים והעדויות וההכרה בטבעם האמיתי של בני אדם, מסיק גוטפרוינד כי "הכול, השואה, היתה מקרה רגיל, אנשים רגילים עשו אותה ואנשים רגילים היו הקורבנות", ומכאן גם להבנה כי שואה נוספת בעתיד בהחלט תתכן.
"שואה שלנו"- אמיר גוטפרוינד – הוצאת עמודים לספרות עברית 2000
אליכין צוריאל הוא מבקר ספרות
