בכל בוקר, עם פתיחת העיניים אנו פותחים בתפילה: "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרתי בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". שורשי ההודאה מלווים אותנו עוד מספר פעמים ביום: בתפילת שמונה עשרה, שלש פעמים בכל יום, אנו מכריזים: "מודים אנחנו לך". בברכת המזון אנו אומרים: "נודה לך ה'", ועוד.
גם בפרשת השבוע מדגישה התורה את חשיבות התודה באמצעות קורבן התודה: " וכי תזבחו זבח תודה לה', לרצנכם תזבחו" (ויקרא כ"ב, כ"ט) .מדרש חכמים הפליג בחשיבותו של הקורבן: " ר' פנחס ור'לוי ור' יוחנןבשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינה בטלה לעולם" (ויקרא רבה פרשה כ"ז).
למרות שחובת ההודאה נראית ברורה, יש בחובת הכרת הטוב מעלה נוספת שראוי לשים אליה לב. שתי התייחסויות עיקריות מאפיינות אותנו כבני אדם. גישה אחת, פסימית וצינית באופיה, מדגישה את החסר וההעדר ומגלה חוסר אמון מוחלט בטבע האדם. זוהי גישה חשדנית שבה האדם מחפש כל הזמן את האינטרס שכביכול עומד מאחורי כל מעשה של חסד. הגישה המנוגדת, גישת הטוב, מדגישה רק את היפה ומנסה למצוא את נקודת הזכות בכל אדם ואת היסוד החיובי שבכל מעשה. בעוד שחייהם של הראשונים רצופים בתחושת מרירות אפורה שנובעת מריחוק, קרירות וניכור, האחרים מוסיפים אור גם בימים סגריריים שקשה לראות בהם אופק חיובי. התורה שמבקשת להעניק לנו סגולות של ראית הטוב, הדגישה את חשיבותה של התודה, ובאמצעות קורבן התודה בקשה ללמד אותנו מהי הדרך הנכונה להתבונן על המציאות. "מודה אני לפניך" איננה רק תפילה במובן המצומצם, אלא כלי עבודה למשך היום כולו. אמירת 'מודה אני' מציבה כותרת אחרת לקראת היום הקרב ובא.
בעולם הפוסט מודרני מקפידים על נימוסים חיצוניים, אבל הפנימיות מלאה בחוסר אמון, חשדנות ופסימיות. כך בדיוק גדל כאן דור של צעירים שלא מכיר טובה לא להוריו, לא למוריו ולא לכל מי שתורם לקיומו החומרי והרוחני. 'מגיע לי', 'אתה לא עושה לי טובה' וביטויים נוספים מעין אלה, הם תמרורי אזהרה מפני סכנה חינוכית-קיומית העומדת לפתחנו. חינוך ראוי מקפיד על אמירת תודה ועל הכרת הטוב ומחנך שלא לקבל הכל כמובן מאליו. ישנן דרכים רבות כיצד מחנכים להכרת הטוב, אולם ברצוני להציג רק אחת מהן והיא תפיסת העולם הגורסת כי ילד לא חייב לקבל הכל. אין גורם שמזיק להכרת הטוב ומרבה כפיות טובה כמו הפינוק. רק מי שטרח, עמל, התאמץ והבין את קשיי הפרנסה, גוברת בו תכונת הכרת הטוב. רק כך משתכלל המבט על האדם והעולם.
הדברים נכונים גם במישור הלאומי. הימים הללו, שבין חג העצמאות ליום שחרורה של ירושלים, ראויים להיות ימי תודה וחסד. במקום זאת אנו עסוקים בעיקר בהוצאת דיבתה של הארץ. אכן לא הכל מושלם ולא הכל ראוי, אך ראוי שמעל הכל תעמוד הכרת הטוב והבעת התודה על החסד הגדול שעשה ה' עמנו. אולי, כך, תשתנה צורת המבט שלנו על המציאות ועימה גם המדינה כולה.
הרב שי פירון, ראש הישיבה התיכונית וישיבת ההסדר בפ"ת ומרבני 'צהר'
