לתלי היה חבר, מתי קראו לו. אבל יום אחד הוא נעלם מחייה, סתם כך ללא הסבר, ודן אותה לשנים ארוכות של מה היה אילו ואולי והייתי יכולה. חמש-עשרה שנה חלפו מאז, תלי התיכוניסטית כבר בגרה והיתה למנהלת במכון לחקר השינה, אך כאשר המטופלים במכון שוקעים (או מנסים לשקוע) לתוך חלומותיהם, החלומות שלה מחזירים אותה שוב ושוב לאותם חיים אחרים שיכלו להיות אלמלא ואם ונגיד ש.
אני מניח שלא רבים מאתנו חוו את היעלמותה הפתאומית של נפש יקרה, אבל המחברת גילית חומסקי-פאליק מצליחה להתחבר לנקודה הזו הקיימת בכל אחד והיא נקודת ה"אילו". אילו הייתי בוחר כך ולא כך. אילו הייתי נענה. אילו סירבתי. אצל רובנו נשארות התהיות הללו תלויות בחוטים השקופים של הפנטזיה, אך לתלי ניתנת הזדמנות נדירה להצצה אל שברו של החלום, כשבספר שהיא רוכשת באקראי היא מוצאת את הסיפור שלה ושל מתי.
מעבר לעלילה (המעט איטית) ולפניני הלשון (הרבות והמרהיבות), כדאי לשים לב להיבט כמעט-ראשוני ב'אהבות של אתמול': גילית חומסקי-פאליק, דתייה, כותבת סיפור ארוך המתרחש בעולם חילוני לחלוטין, כלומר עולם בעל קודים ושפה שאינם אלה שעליהם גדלה. קשה להחמיץ זאת, שכן כל גיבורי הספר מדברים ומתנהגים באופן קצת סטריאוטיפי, אך לא לפי הסטריאוטיפ של חילוניוּת=גשמיוּת=בהמיות, אלא אדרבה, החילונים שבו כאילו נבראו במיוחד בעבור הקורא הדתי: שפתם אדיבה ונקייה, הליכותיהם תרבותיות, וזיכרונות נעימים מבית סבא או סבתא אודות מנהגים מסורתיים עוטפים אותם, לצד גילויי בורות חינניים. ילדי בית הספר – זירה שאליה חוזרת הגיבורה שוב ושוב – מנומסים, מכבדים את הוריהם ומוריהם, וכאילו יצאו מתוך חוברת הדרכה למורה. תיאורי אלימות? קללות? לא בבית ספרנו.
לא רבים המחברים הדתיים שניסו עד היום ללכת בדרך הזו, ולהוציא את גיבוריהם אל מחוץ לד' אמות של הלכה. אני מניח שהמוטיבציה של סופר לחרוג מהמתבקש ולכתוב שלא מתוך העולם הסובב אותו, היא רצונו להגיע ל"קהל רחב של קוראים". המכשולים הניצבים בפניו בדרך זו מובְנים ומובָנים – הקהל מצפה, כחלק בלתי נפרד מהספר, לסחורה מסוימת, שמצפונו הדתי של המחבר אינו מתיר לו לספק אותה, ולכן עליו כביכול להוכיח לקוראים ש"אפשר גם בלי זה". האם יכול ניסיון כזה לצלוח? האם תוכל גילית חומסקי-פאליק (שזהו ספר הפרוזה הראשון שלה אחרי שני ספרי שירה) להערים על הקהל החילוני ולמכור לו ספר 'כשר'? אם כן, זו תהיה בשורה לכותבים דתיים אחרים, המבקשים לפרוץ גבולות מבלי לפרוץ מסגרות.
אהבות של אתמול, הוצאת "ידיעות אחרונות" 2007 303 עמ'
אוריה קניג הוא עיתונאי ועורך בעיתון "מקור ראשון"
מדור: ספר לשבת
קרדיט: אוריה קניג
כותרת: אהבות של אתמול – גילית חומסקי-פאליק
לתלי היה חבר, מתי קראו לו. אבל יום אחד הוא נעלם מחייה, סתם כך ללא הסבר, ודן אותה לשנים ארוכות של מה היה אילו ואולי והייתי יכולה. חמש-עשרה שנה חלפו מאז, תלי התיכוניסטית כבר בגרה והיתה למנהלת במכון לחקר השינה, אך כאשר המטופלים במכון שוקעים (או מנסים לשקוע) לתוך חלומותיהם, החלומות שלה מחזירים אותה שוב ושוב לאותם חיים אחרים שיכלו להיות אלמלא ואם ונגיד ש.
אני מניח שלא רבים מאתנו חוו את היעלמותה הפתאומית של נפש יקרה, אבל המחברת גילית חומסקי-פאליק מצליחה להתחבר לנקודה הזו הקיימת בכל אחד והיא נקודת ה"אילו". אילו הייתי בוחר כך ולא כך. אילו הייתי נענה. אילו סירבתי. אצל רובנו נשארות התהיות הללו תלויות בחוטים השקופים של הפנטזיה, אך לתלי ניתנת הזדמנות נדירה להצצה אל שברו של החלום, כשבספר שהיא רוכשת באקראי היא מוצאת את הסיפור שלה ושל מתי.
מעבר לעלילה (המעט איטית) ולפניני הלשון (הרבות והמרהיבות), כדאי לשים לב להיבט כמעט-ראשוני ב'אהבות של אתמול': גילית חומסקי-פאליק, דתייה, כותבת סיפור ארוך המתרחש בעולם חילוני לחלוטין, כלומר עולם בעל קודים ושפה שאינם אלה שעליהם גדלה. קשה להחמיץ זאת, שכן כל גיבורי הספר מדברים ומתנהגים באופן קצת סטריאוטיפי, אך לא לפי הסטריאוטיפ של חילוניוּת=גשמיוּת=בהמיות, אלא אדרבה, החילונים שבו כאילו נבראו במיוחד בעבור הקורא הדתי: שפתם אדיבה ונקייה, הליכותיהם תרבותיות, וזיכרונות נעימים מבית סבא או סבתא אודות מנהגים מסורתיים עוטפים אותם, לצד גילויי בורות חינניים. ילדי בית הספר – זירה שאליה חוזרת הגיבורה שוב ושוב – מנומסים, מכבדים את הוריהם ומוריהם, וכאילו יצאו מתוך חוברת הדרכה למורה. תיאורי אלימות? קללות? לא בבית ספרנו.
לא רבים המחברים הדתיים שניסו עד היום ללכת בדרך הזו, ולהוציא את גיבוריהם אל מחוץ לד' אמות של הלכה. אני מניח שהמוטיבציה של סופר לחרוג מהמתבקש ולכתוב שלא מתוך העולם הסובב אותו, היא רצונו להגיע ל"קהל רחב של קוראים". המכשולים הניצבים בפניו בדרך זו מובְנים ומובָנים – הקהל מצפה, כחלק בלתי נפרד מהספר, לסחורה מסוימת, שמצפונו הדתי של המחבר אינו מתיר לו לספק אותה, ולכן עליו כביכול להוכיח לקוראים ש"אפשר גם בלי זה". האם יכול ניסיון כזה לצלוח? האם תוכל גילית חומסקי-פאליק (שזהו ספר הפרוזה הראשון שלה אחרי שני ספרי שירה) להערים על הקהל החילוני ולמכור לו ספר 'כשר'? אם כן, זו תהיה בשורה לכותבים דתיים אחרים, המבקשים לפרוץ גבולות מבלי לפרוץ מסגרות.
אהבות של אתמול, הוצאת "ידיעות אחרונות" 2007 303 עמ'
אוריה קניג הוא עיתונאי ועורך בעיתון "מקור ראשון"
