לכבוד הרב שלום ….
…הנוער הציוני-דתי מאס במילים המורכבות שלכם הרבנים , אתם מקדשים את המציאות הבינונית והאפורה הקיימת, ובוגדים למעשה בחזון של הציונות הדתית. אם לא נלחמים על החזו אלא מסבירים לנו כמה המדינה חשובה ויפה, על אף שהיא לא בדרך הזו הנוער יטוש את הדרך ויהפוך לחילוני או חרדי, וזאת בשל הפשרנות הפושרת שלכם……….
לע. רוב שלומות ואור.
הציונות הדתית היא דרך מורכבת, ולכן היא מחייבת ניתוח עדין של מושגים הנראים דומים ואף זהים, אך הם לא.
א. גאולה אבל אתחלתא – מרבותינו למדנו, שנפתח פרק חדש בהיסטוריה היהודית והעולמית. התחלה של תהליך ארוך ומורכב. אנו לא נבהלים ממשברים ונסיגות, הראיה התורנית מעניקה לנו פרספקטיבה עמוקה. החזון צומח מהקיום הנפלא של קיומה של מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. מתוך זה צריך לבר את החזון,
ב. מורכבות אבל לא פשרה – הצ"ד {ציונות-דתית} מניפה דגלים ערכיים רבים : קיום מצות, יראת ואהבת שמיים, לימוד תורה, יישוב א"י כולל התיישבות, תעשייה, כלכלה, מדע , צבא, צדק חברתי, בנין מוסדות המדינה, יצירה תרבותית ועוד….פוטנציאל הסתירה בין הדגלים המגוונים גבוה משתי סיבות:
- . תשומת לב – היכן משקיעים את הכוחות המועטים.
- עשויות להיות סתירות מהותיות בין הדגלים. למשל: גבולות החופש של היצירה התרבותית כסותרת יראת שמים. התמקדות בעשייה כסותרת התמקדות בתורה ורוח, שותפות במוסדות המדינה {מע' המשפט כדוגמא} העומדת בסתירה למשפט התורה ועוד.
לא לפשרה בין הדגלים נשואות עיננו, אלא למיצוי מקסימאלי של כל אחד מהם תוך זיקה עמוקה לאחרים והתמודדות אמיצה עם הסתירות שבניהם. ומתוך כך לנקודות הבאות.
ג. ביקורת אבל לא ניכור
המאמין, מבקר בדרך כלל את העולם הלא אמוני שסביבו, וביקורת מובילה לזרות , ניכור והתבדלות. אך הצ"ד כבעלת עמדה לא פשרנית סביב מכלול הסוגיות לעיל, יש לה ביקורת נוקבת על התנהלותם של 'האחרים' באותן סוגיות עצמן {קרי: מערכת החינוך הכללית, תרבות, תקשורת וכו'} אך לא מתוך גישה מנוכרת, אלא מתוך יחס של שייכות עמוקה , חיפוש משותף וניסיונות להתקדם בהדרגה. כל זה בלי לאבד לרגע את עוצמת האמונה והודאות בדרך.
ד. משפיעים אבל גם מקשיבים
יש לנו גישה אקטיבית מתוך הודאות והאמונה התורנית שלנו. המאמין בדרך כלל אטום לנעשה סביבו, שהרי האמונה בידו. אך המאמין הצ"ד יודע כי המופע של יהדותנו {דהיינו רמת המימוש שלנו של ערכי התורה} זקוק אף הוא לשיפור מתמיד. ולכן אנחנו מקשיבים לביקורת הבאה מ'בחוץ', ליכולות הקימות 'מבחוץ'. יש הרבה דברים נפלאים בצבור החרדי שעלינו להקשיב להם, יש רגישויות ויכולות בצבור החילוני שעלינו להקשיב להם. להקשיב, ולבחון עד כמה 'מופע' תורתינו שבידינו יכול להתקדם ולהתפתח כתוצאה מהם. הקשבה איננה חולשה.
ה. חינוך אקטיבי אך לא כפייה
למאמין אצה הדרך, והכפייה נראית כדרך יעילה וקצרה. המאמין בן הצ"ד מבין שהיעוד הגדול הוא 'קבלת עול מלכות שמים' הקודמת ל 'קבלת עול מצוות'. ולכן, על אף קוצר רוחו, הוא מפתח סבלנות הבוחרת בדרך הארוכה של חינוך ודיאלוג.
ו. סבלנות אך לא יאוש ורפיון
ה'סבלנות' נתפסת כבת-דוד של הריפיון והייאוש. אך יש סבלנות שהיא כוח. הבטחון בצדקת הדרך, והבנת מורכבותה, הופכת את המאמין הצ"ד לסבלן המכשיר בהדרגה את הלבבות, בבחינת ,"דונם ועוד דונם".
ז. שייכות אמיתית אך לא התבוללות רוחנית
המאמין מתבדל, הוא חושש להתבולל. אך כיוון שאמונת הצ"ד נטועה בכלל ישראל, היא מחייבת שותפות, תוך שמירה על העצמיות הרוחנית, מסובך, אבל אפשרי.
ח. שימוש בסמלים הכלליים אך משמעות ייחודית
המאמין הצ"ד בגלל שייכותו לכלל ישראל, ותפיסתו את המדינה כשלב בגאולה , הוא שמח בסמליה: הדגל, ההמנון, המדים. אך זה לא מונע ממנו להעניק לסמלים האלה משמעות רוחנית תורנית. הוא רואה בהמנון "הציוני חילוני" ביטוי לרחשי לב יהודיים עמוקים המפעמים בלב היהודים , גם אם הם לא תמיד מודעים לכך. הצ"ד מבין שהסבים והסבתות של הצינות החילונית שאמרו שלוש פעמים ביום "ותחזינה ענינו.." הכשירו את הקרקע להמנון.
ט. אחרון אחרון חביב: מתוך תורה…אך תורת חיים.
התורה ורק היא מנחה את דרכו של הצ"ד. אך המאמין הצ"ד מחפש את תורת ארץ ישראל, הנטועה בתלמוד ובשו"ע , אך חותרת להתיישם בכל תחומי החיים. תורה גדולה ורחבה, המפרה את חיי הכלכלה והמסחר, את חיי התרבות והרוח, את עיצובה של המדינה ועיצובו של הבית, לתורה רחבה ועמוקה צמאה נפשנו…..
