נוסעים בטרמפים

אברהם הורנמן בן 17 -נווה צוף

טרמפים הם דבר נפלא! אולם מול כל החיובי שיש בטרמפים, ישנם ההורים שמשום-מה כמעט תמיד מתנגדים. ההורים לא מבינים כי נושא הטרמפים כלל לא קשור לכך שאנחנו צעירים (ופוחזים) או חסרי פחד. טרמפים הם קודם כל אמצעי תחבורה יעיל, מהיר וחסכוני. הנסיעה לא זו בלבד שהיא חינם אין-כסף, היא גם בדרך כלל מהירה בהרבה מנסיעה בתחבורה ציבורית, וזו עובדה.

טרמפים גם לא  מסוכנים כפי שנהוג לחשוב. סטטיסטית יותר אנשים נפגעים בפיגועים, תאונות דרכים וכל שאר מיני מרעין בישין. גם הטענה כי נסיעה בטרמפים בלילה  מסוכנת יותר מביום מופרכת לחלוטין. הודות למע"צ רובם המכריע של הצמתים בארץ מואר כך שאפשר לראות לאיזה רכב אתה עולה, שלא לדבר על כך שאנשים נוטים יותר לעצור לטרמפיסטים בלילה.

אולם חוץ מהטענות הלוגיות בזכות הנסיעה בטרמפים יש בעניין גם מניע ערכי. טרמפים הם אחד מהסיטואציות הבודדות שמאפשרות חיבור בלתי-אמצעי של אנשים מחלקים שונים של העם.  איפה עוד אוכל לפגוש בשלב זה של החיים שלי את הטבריאני, הקריית-גתי והחיפאי? איזו סיטואציה יכולה להיות עדיפה על פני זו של עצירת טרמפ שנובעת כולה מרצון טוב? אם רק ההורים היו יודעים כמה פעמים עצר לי אדם, ואז כל הדרך הטה אוזן קשבת ללהגי האידיאולוגיים על האמונה, דור הגאולה ועל ההפרדה ביחס שלנו בין המדינה לממשלה. מה כבר יכול להיות רע בלהיפתח ולדבר עם אדם לא מוכר על הנושאים הכי חשובים לכולנו? אז אולי תסבירו פעם אחת ולתמיד למה אתם כל כך נגד?

מיכל הורנמן- אמא של אברהם

הדבר האחרון שאפשר לומר עלי הוא שאני אמא היסטרית. הילדים שלי מטיילים לבד בכל מקום ואין סיכוי שתמצאו אותי נשארת ערה עד מאוחר מחכה לילדים שיחזרו מעיסוקיהם. מצד שני בנושא הטרמפים אני לא מוכנה לוותר. גם אני זוכרת את הורי מזהירים אותי בנערותי מפני אותם סכנות. גם אני אז חשבתי שהם מגזימים וגם אני תפסתי טרמפים. רק כשבגרתי וגדלתי הבנתי באיזה חוסר אחריות נהגתי.

אני רואה סכנה גדולה במצב שבו טרמפ הופך מכורח מציאות לשגרה שלא לומר הווי חיים. החבר'ה נוסעים בטרמפים לטיול בצפון, נוסעים בטרמפים לישיבה או לאולפנה ואפילו כשנוסעים לחבר. כולנו יודעים כי סכנות אורבות בכל פינת רחוב. אנו אולי לא תופסים מדוע ישנם אנשים שרוצים לפגוע בילדים או בנערות, אבל מציאות החיים היומיומית שלנו מספרת סיפור אחר ועגום מאוד. אני לא רוצה לחנך את ילדיי לפחד מהעולם. אנו חיים במדינה ריבונית ועצמאית ואסור שהפחד ישתק אותנו. זהו עניין עקרוני. מצד שני, אין הדבר פוטר מהחובה להיזהר ולהישמר. חשוב לי שבני ידע שכשאני נותנת לו רשות לנסוע בטרמפים אני עושה זאת בלב כבד וחצוי.  בזמן שהוא נוסע בכיף והלילה יורד, אני הולכת לישון – עם הטלפון הנייד ליד הכרית ומתפללת שגם הפעם הנסיעה תעבור בשלום.