בשבת האחרונה מצאתי את עצמי מהרהר ומתגעגע לבית הכנסת של ילדותי; בית הכנסת "בית יהודה" בבני ברק. הנוסטלגיה לא הכתה בי סתם כך. הגעגועים נבעו מהעובדה שגם בשבת האחרונה, גם בזו שלפניה וגם בכל אלו שקדמו להן, מצאתי את עצמי במניינים שבהם התפללו בסגנון "קרליבך".
לא נקלעתי כבדרך אגב למניין המתפלל בסגנון הנ"ל. גם החזן לא היה חזן "קרליבכי" מזדמן שהחליט לגלות עצמאות ויוזמה אישית במניין "רגיל". זהו הטרנד שהשתלט והפך כל מניין שאני בא בו בשנים האחרונות, ביישוב, בעיר, בבית מלון ואפילו בחו"ל ל…"קרליבך".
אקדים ואומר כי אין לי שום דבר כנגד ר' שלמה קרליבך. אין בליבי ולו שמץ של אנטגוניזם לא לסגנון, לא למנגינה ובוודאי שלא לחובבי הז'אנר. אולם הלעיסה המתמשכת שבה בכל שבת ובכל בית כנסת חייבים להתפלל "קרליבך" מוציאה אותי מדעתי. מה שהתחיל כקוריוז ותוחם לבתי כנסת ולמניינים מסומנים, דחק בשנים האחרונות תחת שלטונו הבלתי מעורער את כל שאר הסגנונות והמנגינות האחרות שהיו כאן פעם.
בבית הכנסת "בית יהודה", בית הכנסת של ילדותי, לכל תפילה נלוותה חוויית הגילוי המחודש. עשרות ואפילו מאות סגנונות וניגונים שונים למדתי בין כתליו של בית הכנסת הקטן ההוא שבו אף תפילה לא הייתה דומה לרעותה. העושר והרבגוניות התאפשרו הודות לעבודה ש "בית יהודה" היה הרבה יותר ממקום תפילה. השכונה שבה גדלתי, ובית הכנסת בכללה, שכנו באותם ימים על התפר הבלתי- נראה שבין בני ברק החרדית ובין "תחום המושב" של כמה קהילות אחרות. המיקרוקוסמוס האנושי של "בית יהודה" הורכב ממגבעות לצד כיפות סרוגות, ספרדים יחד עם אשכנזים וילדים מהממלכתי-דתי שבמרכז העיר עם תינוקות של בית רבן מסולסלי פאות מ"החידר" הקרוב. המפגש שהתחיל על בסיס אקראי של מקום תפילה, הפך עם השנים לקהילת-תפילה שיש בה צבעים וסגנונות מכל הסוגים. כך למשל קריאת התורה ב"בית יהודה" הייתה מתנהלת מידי שבת ע"י אברך חרדי שהקפיד לקרוא בניב האשכנזי-ליטאי. לידו היה עומד מנחם, גבאי בית הכנסת בעל הכיפה הסרוגה, שהיה מנהל את העליות ולאחר תום הקריאה היה אומר בקול את התפילה לשלום חיילי צה"ל. מנחם היה קורא מהסידור ובית הכנסת כולו על כל יושביו, עטופי השחור ולבושי הלבן, היו נעמדים במקומם ללא יוצאים מן הכלל. כך קרה שבשנות חיי הראשונות הספקתי להכיר למעלה מחמישים מנגינות שונות לתפילת "לכה דודי", כשבכל פעם התלווה לתפילה רגע של ציפייה מהול בסקרנות: מה הפעם? באיזו מנגינה יבחר החזן?
גם היום אני ממשיך לנסות ולסקרן את עצמי מידי ערב שבת בשאלת המנגינה והסגנון. אלא שמדובר בסקרנות מעושה; כזאת שנשענת על קרעי נוסטלגיה שאין לה יותר אחיזה במציאות. בוודאי לא בזו שנוצרה תחת הגמוניית ה"קרליבך". אך בכל זאת אני אמשיך לקוות, לייחל ולבקש: אולי רק השבת תתפללו בסגנון קצת אחר? אם אפשר אז השבת וותרו לי על ה"קרליבך".
איתמר מור הוא עיתונאי ועורך עלון "השבת"
