האמת היא שהויכוח על האם ללכת או לא ללכת לבמה המרכזית בעיר בערב יום העצמאות לא שונה בהרבה מויכוחים אחרים אצלנו בבית. הקטע הוא תמיד אותו קטע מעצבן שבו אתה עובר "תחקיר בטחוני" על "מתי אתה חוזר?" "עם מי אתה הולך?" "לאן אתה יוצא" "ולמה דווקא לשם?". אחרי התחקיר מגיעה בדרך כלל חוות הדעת: "זה לא נשמע לי כל כך", "אין אפשרות לעשות משהו אחר?", "אני לא חושב שזה סוג הבילוי שמתאים לבחור שלומד בישיבה"… אבל הכי מעצבנים הם הפרצופים שההורים עושים אחרי שאתה מודיע שהחלטת בכל זאת ללכת. מן סוג של אכזבה שלא משתמעת לשתי פנים. וכך אתה הולך, יוצא לך לדרכך מלא ביסורי מצפון והרגשה נוראית שתלווה אותך (יחד עם הפרצוף חמוץ) עד למחרת בבוקר.
אני מודה ומתוודה שאין לי שום טיעון ראוי ומשכנע שיסביר למה ללכת להופעה בעיר בערב יום העצמאות. איזה סיכוי יש לי לשכנע כשמנגד ישנה סעודת חג משפחתית וקריאת פסוקי הודאה?
אלא שנשאלת השאלה האם הדרך שבה אתה מבלה את יום העצמאות הוא עניין ערכי, כפי שיש מי שטוען, או שבסך הכל מדובר בעניין של טעם אישי. ההורים טוענים כי אין מה לחפש בבימות יום העצמאות משום שמדובר בצורה לא ראויה לציין בה את החג. האמת היא שלהם אולי אין מה לחפש שם, אבל הם בהחלט מוצאים את עצמם בפעילות כמו הרצאה או סיור במוזאונים של משרד הביטחון. תשאלו מה ראוי ו"רוחני" בטיול או בסיור במוזיאון יותר מבהופעה? שאלה טובה… האמת היא שאת הערכיות ואת התוכן הרוחני כולנו שומרים לבית הכנסת לאמירת ההלל ולתפילה לשלום המדינה. אז אם להם יש את החופש לבחור כיצד לבלות את יום העצמאות למה אותה זכות נשללת ממני ומהחברים שלי?
בניגוד לחגי ישראל האחרים שבהם חז"ל הורישו לנו דרכים מאוד מסוימות לחגוג ולציין אותם, ביום העצמאות יש לנו את האפשרות לעצב ולקבוע דרכים שונות לשמוח ביום הזה. אני חושב שלא כל מה שמתאים לאדם אחד בהכרח מתאים גם לאחר. אין בכך בכדי לפסול את התוכן הרוחני של היום הזה. אמירת ההלל, התפילה לשלום המדינה ולשלום חיילי צה"ל, הקריאה בבית הכנסת, שירת "התקווה" ותקיעת השופר- כל אלה טובים, ראויים ונחוצים. השאלה היא למה גם בשאר הזמן חייבים לחגוג רק בדרכים מסויימות?
יעקב שלם, אבא של רונן, רמת גן
לפני כמה שנים הזדמנתי לכיכר דיזינגוף בעיצומו של יום העצמאות. לא רחוק מהמזרקה, ישב על ספסל אדם ישיש ולידו עוד אנשים מבוגרים. לא הייתי שם לב לאותו אדם אלמלא העובדה שלאיש היה הליכון שאליו היה מוצמד דגל ישראל קטן. המחווה הצנועה והפשוטה הזאת נראתה לי בשעתו כל-כך מיוחדת ומרגשת ולו משום שלאותו אדם היה חשוב לציין כי היום הוא יום חג. הבטתי באיש דקות מספר כשלפתע ראיתי בחור צעיר גולש על רולר בליידס מתקרב במהירות עצומה לעבר חבורת הישישים הישובה על הספסל. אף אחד לא הבין מה עומד לקרות כשבבת אחת הותז על ראשיהם של היושבים ענן של קצף סמיך ממיכל שנשא בידו אותו בחור צעיר ומתגלגל. רגע לפני שעזב את המקום, זיכה הנ"ל כל אחד מהיושבים גם במכה קלה על הראש מפטיש הפלסטיק שהחזיק והסתלק במהירות מהמקום תוך שהוא שואג "חג שמח!"
אני זוכר שתחושה קשה של בושה הציפה אותי. חשתי בושה כי לא היה את מי להאשים במה שקרה שהרי גם אותו צעיר בסך הכל ייצג נאמנה את מה קרה ליום העצמאות בעשרים השנים האחרונות: מיום מלא תוכן, הודיה והתרגשות, הוא הפך ליום שבתון משעמם שלאף אחד אין מושג מה לעשות בו חוץ מלאכול בשר. אם פעם היו רוקדים הורה ברחובות, הרי שהיום מתיזים אצלנו ברחובות קצף, מניפים דגלים של ארה"ב וכמובן מנפנפים מעל המנגל. אולם דבר אחד כן למדתי מאותו מקרה והוא שאם אנחנו לא נמזוג תוכן לתוך היום החשוב והקדוש הזה, הרי ייתכן שנכדי לא ידעו בכלל על מה השמחה. "לכל זמן ועת לכל חפץ מתחת השמים" נאמר בקהלת, וכמו לכל דבר גם למופעי חוצות ולבמות המרכזיות יש מקום אבל לאו דווקא בחג העצמאות. כמה מהחוגגים במות ומהממנגלים בפארקים יודעים לענות בצורה אינטלגנטית לשאלה מה בכלל אנו חוגגים ו"לשמחה מה זו עושה"? כמה מאתנו נותנים את דעתם ביומיום לעובדה כי קיומנו במדינה ריבונות עם צבא עצמאי וחזק איננו דבר של מה בכך. זכו ילדי להוולד לתוך מציאות שנראית להם מובנית מאליה. אני, הורי ועוד רבים נוספים זוכרים ימים אחרים ועל כך אנו מבקשים להודות. אם היו בידי הכלים הייתי קובע כי השבתון עליו הכריזה מדינת ישראל ביום העצמאות יהפוך ליום של לימוד, ליום של עיון פנימי, של חיזוק הקשר למורשת, לתורה, לארץ ולדורות הקודמים. זו איננה שאלה של בחירה או של העדפה אישית כיצד לבלות. זוהו מאבק על זהות ותוכן מול ריקנות ורדידות שנובעות משעמום מכלה.
רונן שלם, בן 18 רמת גן
