מאז ילדותי אני מכירה את הפיוט "אזמר בשבחין", ובכל זאת, בעצם, אינני מכירה אותו כלל. מילותיו אינן שגורות בפי ומשמעותן לא ידועה לי. מאות שבתות הצטרפתי אל אבא כקול שני למנגינה. מאות שבתות חלפו המילים סביבי כצירוף של הברות סתומות, מילים מכושפות ומסתוריות, ומעולם לא התעכבתי לשאול את עצמי מה הן המילים הללו ומה משמעותן. אולי דווקא מפני שלא הבנתי אותן יכולתי לרקום לתוכן עולמות שלמים. יכולתי לשמוע בהן מקומות רחוקים שיש בהם אור ומלכים ופרחים וכלות ומלאכים וכישופים וסודות. הנחתי להן לספר לי בשפה שאינני מבינה על איזה שפע, על זוהר כמוס המתרחב סביב אור הנרות ומתעטף בריחות טובים העולים תדיר מן המטבח.
ועכשיו כשאני כותבת על הפיוט הזה ואני ניגשת סוף סוף לקרוא את המילים, פתאום נהיה לי דחוף להבין מה בעצם אנחנו שרים שם מדי שבת; דחוף כמו שלא היה לי מעולם. אני פותחת את התרגום ביד רועדת, מכינה את עצמי לרגע בו ייקרע באחת צעיף הקסם, והנה הן המילים בתרגום העברי, ממש מול עיני: "אזמר בשבחים, לבוא לתוך פתחים, שבשדה התפוחים". אני קוראת את המילים ונדהמת: הרי מאז ומתמיד ראיתי את הפתחים, מאז ומעולם רעיתי בשדה התפוחים. אני ממשיכה הלאה ופוגשת את הכלה, הולכת מקושטת בחדווה גדולה, שומעת את הברכות ורואה את השושבינים והנשמות והרוחות והשריגים והעטרות והמלך; הכל נמצא כאן. כל עולמות הקסם כולם, אפילו המילים הנעלמות. הנה הן כאן, אפילו הסודות הטמירים.
אני מסיימת לקרוא ויודעת, שבכל זאת הכרתי יפה את הפיוט הזה. שלא לשווא היו ההבטחות שלחש לי לאורך השנים. לרגע עוצר הזמן מלכת; אני חוזרת לתחילת הפיוט, שרה לעצמי חרש את המילים, מושכת על עצמי בסתם יום של חול את אותו קסם מופלא של לילות שבת.
מיכל ווזנר היא סופרת
