מהו פיוט? האם הוא תפילה? שירה? שירת קודש? מה הם הסטנדרטים שעל פיהם יש להעריך פיוט?
הדרך הטובה ביותר להתחיל את הדיון היא לפתוח בכמה דוגמאות מוכרות. ובכן, "לכה דודי", "דרור יקרא", "אדון הסליחות" ו"מעוז צור ישועתי" הם פיוטים. הפיוט מוכר בכל מסורות ישראל. יתרה מזו, יש פיוטים משותפים לכל היהודים באשר הם. "ידיד נפש" למשל הושר בהודו, במרוקו, בחלב, בבבל, בתימן, באשכנז, בגרוזיה. הפיוט הוא אפוא נדבך של מסורת ישראל באשר היא.
סוד קסמו של הפיוט הוא טיב האחדות הנוצרת בין המילים למנגינה, ומשווה להן הבעה חדשה. אחת הקונבנציות ביצירת פיוטים היא באפשרות לתת לאותו פיוט מנגינה אחרת, חדשה: "יגדל" ו"לכה דודי", למשל, זכו לעשרות מנגינות. ולפעמים מנגינה ישנה מקבלת טקסט חדש. הקהל מודע לזאת, וממתין בציפייה: נוטפת מכאן מתיקות שזר לא יבינה. המרחב הקיים של מילים ומנגינות פתוח כל כך, שכמו בכימיה מופלאה, הרבה צירופים אפשריים, אך רק מעטים מתקבלים ומתממשים – ובזאת, כמובן, מקוריותו של הפייטן.
כך, אם כן, נולד פיוט. מרכיביו הקודמים – המילים, המנגינה – נעלמים, והפיוט מקבל חיים משלו. מי יודע שהמנגינה הרווחת ל"מעוז צור ישועתי" היא שיר לכת גרמני? מכך נובע, כמובן, שפיוט אינו שירה, מפני שהטקסט לבדו אין לו קיום בלי מנגינתו. וכיוון שהפיוט איננו שירה, אין לזהותו עם שירת קודש ואף לא עם שירה עברית.
הפיוט אמנם מעטר את התפילה בבית הכנסת, אך גולש משם לטקסים אחרים – לברית מילה, לבר מצווה, לשולחן השבת, לשירת הבקשות המפוארת – והיום נודד לאזורי תרבות שרחוקים מאוד מתפילה ומבית הכנסת. לפיכך, יש הבדל מכריע בין חזן לבין פייטן. עיון קל יגלה את ההתנגדות של כמה מאנשי ההלכה לפיוט, ואת ניסיונות בעלי התפילה להגבילו. המתח בין הפייטן לרב, או בין הפייטן לחזן באותו אדם עצמו, מזכיר את המתח שבין איש הרגש לאיש החובה, בין המקובל לאיש ההלכה. במובן זה, הפיוט נמצא באזור הדמדומים בין קודש לחול.
אם הבדלנו את הפייטן מן החזן, חשוב מאוד להבדילו מן הזמר, בוודאי בהבניה המודרנית של הגדרה זו. הזמר, כמו האמן המודרני, מקיים זיקה עם תרבות ההמון הכללית. הפייטן, לעומתו, נעוץ בקהילה אחת מגובשת ומוביל אותה, ועולמו הוא עולם של תורה ויראת שמים.
נוסיף עוד ממד: ההקשר. נשמת הפיוט היא אותה התאמה בין מילים למנגינה, וההקשר. "דרור יקרא" מושר בהקשר מסוים על שולחן השבת, כשם ש"לכה דודי" מושר בקבלת שבת ו"אנעים זמירות" מושר בסוף תפילת מוסף על ידי ילד. הפיוט נטוע בזמן מיוחד: בשבת, בברית מילה, בחתונה, בבר מצווה, בקינות תשעה באב, בלילות הבקשות.
ועוד ממד: הקהל. הפיוט לעולם מושר בציבור ובשיתופו: שיתוף פעיל או פסיבי. הקהל גם קובע, בדרך הקבלה והקליטה שלו, את היווצרותם וקיומם של פיוטים חדשים. הפיוט מקבל את תוקפו כפיוט רק כאשר הוא נישא על ידי עדה, או על ידי העם, ומלווה את אורח החיים שלהם. הפיוט מבקש שישירו אותו, שיתאחדו דרכו עם הזיכרון היהודי לדורותיו.
ד"ר מאיר בוזגלו הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, בנו של הפייטן ר' דוד בוזגלו
