כמנהגנו, בשנה זו שלאחר השמיטה, שנת הקהל, נמשיך להאיר משהו בכל חודש על החג שבו ולקשור אותו למעמד הקהל. חג המרכזי בחודש זה הוא ט"ו בשבט. נשיב בתחילה לשאלה: מה לא קשור לט"ו בשבט.
ובכן ט"ו בשבט הוא לא ראש השנה לנטיעות. אין הגיון וטעם לטעת עצים לקראת סוף עונת החורף. ובכלל, ראש השנה לנטיעות הוא בא' בתשרי (משנה ראש השנה א, א). מנהג הנטיעות בט"ו בשבט החל לפני למעלה ממאה שנה, אך הוא איננו מעוגן במקורות. נטיעות חדשות בארץ ישראל היא מצוה חשובה, אך היא לא קשורה לט"ו בשבט. גם מנהג אכילת פירות יבשים הוא מנהג מאוחר, שהחל בגלות בימים בהם באמצע החורף לא היו פירות טריים. כיום כשיש בחורף פירות טריים מגידולי ארץ ישראל, אין הגיון לאכול דווקא פירות יבשים בוודאי כשהם מיובאים מתורכיה או מיון.
אז מה זה כן ט"ו בשבט? ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן. זהו תאריך קובע למספר עניינים הלכתיים הקשורים למצוות התלויות בארץ: חישוב שנות ערלה ונטע רבעי, וכן חישוב שנות המעשר. אמצע החורף הוא פרק זמן מתאים מבחינה חקלאית על מנת להבחין בין היבולים של השנים השונות, ולכן היום הקובע למניין שנות הערלה, ולמעבר לשנת נטע רבעי, ומנטע רבעי לחולין, זהו ט"ו בשבט. (על כל אילו ועוד, במאמרים רבים בספר: נטיעות הארץ, הוצאת מכון התורה והארץ, כפר דרום תשס"ד, 506 עמ')
איך כל עניני המצוות התלויות בארץ קשורים למעמד הקהל? ובכן, בין הפרשיות שהמלך היה קורא, היו הפרשיות העוסקות במצוות הללו: " 'עשר תעשר' (דברים יד, כב- כט), 'וכי תכלה לעשר' (דברים כו, יב-טו)" (משנה סוטה ז, ח). – "אמר רבי אבהו: ולמה קורין 'עשר תעשר', 'כי תכלה לעשר'? על ידי שיצאו ישראל משביעית לשמינית שלא לשכח את המעשרות" (ירושלמי סוטה ז, ח).
במוצאי השמיטה מתחילים שנות מעשר חדשות, ומאחר ועברה שנה בה לא עסקו בגידולים חקלאיים, יש צורך להזכיר לכל הקהל- האנשים הנשים והטף, את חובת המעשרות וההלכות הקשורות אליה. אין מדובר רק בתזכורת, אלא בהפנמה מתחדשת במחויבות של כל אדם לזולת- לבין אדם לחברו, ולמחויבות הלאומית, ובהקשר זה – עבודת ה' במקדש. הפרשת תרומות ומעשרות באופן מלא ע"פ מצות התורה משאירה קצת יותר משמונים אחוז פירות חולין ממה שהיה לבעלי הפירות בתחילה. (תרומה גדולה בעין יפה היא 2.5 אחוז, ממה שנשאר מפרישים עוד 10 אחוז מעשר ראשון, וממה שנשאר עתה מפרישים עוד 10 אחוז מעשר שני או מעשר עני). עשרים אחוז מהיבול, נאכל בקדושה ע"י הכהנים או על ידי הבעלים, ובשנים מסוימות העניים הם האוכלים, ולא הבעלים. מדובר על כמות גדולה, ביחס לכל קטיף, קרוב לחמישית!. המסר המרכזי הוא שאיכות היבול והכמות, היא ביד ה', והמגדל או הקונה משמש גם כצינור אמצעי להעביר למי שאין לו, או למקדש ולעובדים בו. לא רק לפרנסתם ומחייתם, אלא כחיבור בין הטבע הארץ ישראלי למרכז הקודש.
יש קושי רב לחבר את המסר הזה אלינו כיום. רבנויות וגופי כשרות אחרים דואגים, ובצדק רב, שלחנויות הירקות, יגיעו פירות וירקות מתוקנים, על מנת שלא להכשיל את מי שלא מודע לענין. שומרי תורה ומצוות מקפידים גם כן לקנות בחנויות מפוקחות ומושגחות. הפרשת תרומות ומעשרות וכל המצוות התלויות בארץ, נמצאת אצל חקלאים ואצל אותם מעטים המגדלים עצים וירקות בגינתם ובחצרם. רוב האנשים לא זוכים לקיים כלל את מצות הפרשת תרומות ומעשרות, ולא מחדדים את הקישור והחיבור למצוות הללו, וממילא גם פחות מכירים את ההלכות והדינים שקשורים למצוות אילו. יש מקום לחשוב על כך שאולי, אדרבה, שלפחות בחנויות הנמצאות במקומות בהם יש ציבור שמודע יותר לשמירת תורה ומצוות, לא ימכרו פירות מתוקנים, וכל אדם בביתו יתרגל וירגיל את בני משפחתו במצוות אילו גם כן (כשם שמפרישים חלה באפיה ביתית, ועוד ועוד). גם לחקלאים היה הדבר טוב יותר, מאחר וכיום חקלאים מגדלים בדרך כלל בשטחים גדולים מאד, וסך ההפרשה יכולה להגיע לכדי קילוגרמים רבים, ואף רבים מאד, עם זאת שהכמות המופרשת היא קצת מעל אחוז אחד, בשל העובדה שתוקף המצוות הללו הוא מדרבנן. אדם שקונה פירות וירקות בצריכה ביתית ומפריש את הנדרש, מתרגל למצווה, וביחס אליו אין מדובר על כמות גדולה יותר.
אכן, מצות הפרשת תרומות ומעשרות לא מתקיימת כיום באופן המלא, כי חובתן כיום מדרבנן, וזאת גם לאחר שנים רבות שעם ישראל לא היה בארצו והמצוות הללו לא קוימו כלל בגלות. אך דוקא בשל כך, הקריאה במעמד הקהל היא להתחדש ולהתרגל לקיימם, לקראת ימים גדולים בהם עם ישראל יהיה כולו בארצו, המצוות התלויות בארץ מהתורה, ו"מקדש ה' כוננו ידיך", ישראל במעמדן, ולווים בשירם ובזמרם, וכהנים בעבודתם, במהרה בימינו.
הרב יהודה זולדן, רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה, מכון לב, ירושלים ומרבני 'צהר'
